הרשת המובילה בישראל
קהילות חינוכיות לומדות
קהילות חינוכיות לומדות

 

נעים להכיר

סדרת חינוך עם ד”ר הילית פינקלשטיין

ד"ר הילית פינקלשטיין, מומחית לעתידנות בחינוך. ראש תחום מחקר ופיתוח פדגוגי ברשת אמי"ת, ומנהלת התוכן של מתחם הגוגיה. מרצה במכללת אורות ישראל...


ד"ר הילית פינקלשטיין, מומחית לעתידנות בחינוך. ראש תחום מחקר ופיתוח פדגוגי ברשת אמי"ת, ומנהלת התוכן של מתחם הגוגיה. מרצה במכללת אורות ישראל.

 

היי הילית, בואי תסבירי לי מה זה הגוגיה, מעולם לא שמעתי על זה

"המילה גוגיה נגזרה מהחלק השני של המילה פדגוגיה שהיא הלחם של פדה – ילד וגוגיה - הובלה. אנחנו בגוגיה, שזה גם מתחם פיזי, וגם מיזם רעיוני, נשארנו עם ההובלה. המתחם הוקם לפני כ-4.5 באמי"ת כפר בתיה ברעננה, והוא משמש מקום מפגש להשראה, שיתוף ולמידה לאנשי חינוך,למגזר השלישי הרביעי והציבורי, לארגונים בתעשייה, ובגדול – לכל מי שהחינוך חשוב לו. עד היום עברו בו כבר כ -60 אלף. הוא מדמה את בית הספר של העתיד במרחבי הלמידה החדשניים שבו שמאפשרים חווית למידה אחרת, בשקיפות שמזמנת פתיחות ושיח. המטרה היא לחולל שינוי תפיסתי תרבותי ביחס לתפקיד המורה והתלמיד בבית הספר, ומה זו למידה במאה ה 21. לרובנו יש אקסיומות על מה זו למידה, שהן נגזרות מהצורה שבה אנחנו למדנו, שדומה מאוד לצורה שבה ההורים שלנו ואפילו הסבים שלנו הכירו. אנחנו מאמינים שכל עוד אנחנו לא נחווה למידה בצורה שונה, לא נצליח להיות אלו שמחוללים בה שינוי משמעותי. את בטח מכירה את האמירה הזו של פרופסור אלמור מהרווארד שאמר ששלושה מבנים נראים אותו דבר: בתי סוהר, בתי חולים ובתי ספר".

ברררר, זה מזעזע לשמוע את זה ככה

"נכון, והגיע הזמן לשנות את זה. לתפיסתנו, מרחב פיזי של למידה לא יכול להיות קופי פייסט של כל מרחבי הלמידה, אלא אמור להיות מותאם לערכים, לתפיסה, למה שרוצים שיקרה בו. אחד האבות הרוחניים של המקום הוא נאיר פראקש. הוא נולד בהודו, למד אדריכלות וקיבל מכרז לבנות בתי ספר במדינה. אחרי שהתחיל לבנות, הוא הבין פתאום שלא הגיוני שבעיר הגדולה ובכפר הוא בונה את אותה פרוגרמה של בתי ספר. שם הוא לא הצליח לחולל שינוי, אז היגר לארה"ב, חבר לשותף ויחד הם הקימו את ה FNI – שזה ארגון שמורכב מאדריכלים ואנשי חינוך ומלווה רשויות ובתי ספר בתהליכי אדריכלות פדגוגית בלמעלה מ 50 מדינות בעולם.

"מבחינתנו, מרחב למידה זה אחד מתוך שישה פרמטרים שיש לתת עליהם את הדעת כשרוצים לחולל שינוי תרבותי והוליסטי. לכאורה הכי קל להתחיל במרחב, אבל הסיפור הוא הרבה מעבר להיבט הפיזי כי הוא אמור לבטא ולתת מענה לחזון ולערכים של בית הספר ולאוכלוסיית המורים והתלמידים שבו. יש עשרות שאלות שצריך להתייס אליהן כמו איך החלל יהיה מאורגן? כמו בית מדרש רועש? יש מקום עבודה לקבוצות? כמה תלמידים ילמדו בו בבת אחת? עם כמה מורים? איפה ממוקם המורה? יש חדר מורים או אין? איפה ממוקמות כיתות החינוך המיוחד? ועוד ועוד". ובכלל, גם במרחב הכי חדשני שיש אפשר להמשיך ללמד בדרך מסורתית, אם המורים לא שינו את התפיסה שלהם לגבי הוראה ולמידה.

אם אני מבינה נכון, את בעצם מתעסקת בהכחדת דרכי ההוראה המסורתיות

"טוב, קצת מוגזם לנסח את זה ככה, אבל בגדול יש דברים שצריכים להשתנות, שמשתמרים בגלל כוח האינרציה. בואי נדבר למשל על מבחני בגרות. ישראל היא בין המדינות עם הכי הרבה בחינות סיום סטנדרטיות, אולי אפילו המובילה שבהן. לפני שנתיים יצרתי קשר עם משרדי חינוך שונים בעולם, ומצאתי שאצלנו לא רק שיש את המספר הגבוה ביותר של בחינות החובה, אלא גם יש מעט מאוד בחירה של תלמיד ללמוד ולהיבחן בהתאם לכישורים ותחומי העניין שלו, ביחס למדינות אחרות. דווקא בישראל מתבקש שיהיו פחות בחינות מכל מדינה אחרת, בגלל פער השנים בין התיכון ללימודים האקדמאיים שגורם לקורלציה נמוכה בין המסלול שהתלמיד בוחר בתיכון ללימודים האקדמאיים ולמקצוע שבו יעסוק בסופו של דבר".

אז את רוצה לבטל או לצמצם את היקף הבגרויות?

"אני לא חושבת שצריך לבטל את ההערכה, למדידה יש מקום גם ברצינות הפנים בית ספרית שהיא יוצרת אצל התלמידים והמורים, וגם ביכולת של הרגולטור – הרשות ומשרד החינוך, לדעת שנעשית עבודה משמעותית. השאלה היא מה מודדים ואיך, ולתשובה יש השפעה קריטית על התכנים - הידע, המיומנויות והערכים שיילמדו, ועל דרכי הלמידה. צריך להקים גוף שיעסוק בזה, ובהמשך גם יקבע עוגנים שיוודאו שדרכי ותכני ההערכה יהיו רציניים ורלוונטיים. בארה"ב יש מדינות סמוכות זו לזו שבאחת יש מבחני סיום ובשנייה לא, והורים מעתיקים את כתובת המגורים של התלמיד לקרוב משפחה כדי שיוכל לא להיבחן. והפלא ופלא, הדבר הזה לא פוגע בסיכויי הקבלה לאוניברסיטאות הטובות ביותר, כי בתי הספר למדו לייצר תחליפי הערכה משמעותיים ומעמיקים, וכן הם למדו לנצל את זמן השינון שהתפנה להצמיח בוגרים ערכיים, חברתיים, בעלי ידע ומיומנויות שהאקדמיה תחפש לקלוט לשורותיה".

אבל הבגרות לא מתחילה בכיתה א', וגם לא בז'. בואי נדבר על השנים האלו

"אפשר לדבר גם על שנות התיכון, כי בסופו של דבר תלמיד שרכש מיומנויות למידה ולמד לאהוב ללמוד, יוכל להשלים את החומר לבגרות בזמן קצר. מחקרים מלמדים שהכיתה ההטרוגנית מחולקת תמיד לשלישים: שליש הבינו את המורה ומשעמם להם, שליש לא הבינו וגם לא יבינו, ושליש נמצאים באמצע, ואליהם בדרך כלל המורה מכוון. אז גם בלמידה המסורתית, כשהמורה יוצא מהכיתה ומרגיש שהוא הספיק את החומר, זה לא אומר שהתלמידים באמת למדו והפנימו. אבל לשאלתך, פרופ' יורם הרפז הטמיע מושג שנקרא "כלכלת למידה". התלמידים, ולפעמים גם המורים, מכווני מיצ"ב ובהמשך בגרות, ובצדק – כי על זה הם מוערכים והתעודה הזו עדיין פותחת דלתות בעולם ההשכלה והעבודה. ולכן רוב התלמידים שתשאלי אותם מה מטרת בית הספר ולמה הם קמים בבוקר ומגיעים לכיתה, יענו שהם רוצים לצאת עם תעודת בגרות איכותית. התלמידים החזקים לפעמים יענו שהם באמת לא מבינים למה הם שם, כי הם יכולים להשיג תעודת בגרות מצוינת באמצעות לימוד עצמאי מספרים ואתרי למידה מעולים באינטרנט".

ציפור קטנה לחשה על אוזניי שאת אחראית למהפכת שבירת הקירות בכיתות הלימוד בארץ. מה בעצם כל כך רע בקירות? יש לי בבית כמה קירות ואני דווקא מאוד מרוצה מהם. אפשר להפריד איתם חללים ולא לשמוע את הצעקות של הילדים למשל

"המטרה של מעבר ללמידה במרחב היא כדי לאפשר פרסונליזציה - למידה מותאמת אישית, ולאפשר למידה אקטיבית ולא פסיבית. בכיתה מסורתית של 30 תלמידים תפקיד המורה בדרך כלל הוא להעביר ידע ושל התלמידים להקשיב, וגם אם הם פעילים הלמידה היא חד מידתית כי יש מורה אחד והקצב הוא אחיד. כשיוצאים למרחב אפשר לייצר בו הרבה מאוד הזדמנויות, הוא לא מסודר בטורים ושורות אלא מזמן דרכי למידה שונות - לחלק מתאים ללמוד בחברותא, לאחרים למידה און ליין, לקבוצה אחרת בדרך אומנותית ולאחרים באמצעות שיח. והמורים מתפנים לראות, להקשיב, להנחות ולוות את התלמידים בתהליכי הלמידה".

ברגע שאת, שמתמחה בעתידנות חינוכית, לוקחת אותי לעולם האון-ליין, אני חייבת לשאול האם את בעצם אומרת שאפשר לסגור את בתי הספר לאלתר?

"חס וחלילה. להיפך. צריך לזהות ולנצל את ההזדמנויות שמהפכת המידע והידע זימנה לנו, ולהפוך את בית הספר להרבה יותר רלוונטי למורה ולתלמיד, כזה שכולם יבואו אליו בשמחה ולא ירצו לצאת ממנו. היו הרבה גלים של רפורמות בעולם בעבר, ואפשר היה להוריד את הראש ולחכות שהטרנד יחלוף. הפעם הטלטלה נגרמה בגלל הטכנולוגיה והיכולת של כל אחד לגשת למידע ולידע בעצמו, ולכן היא כאן כדי להישאר. מצד שני, בכוחה של אותה טכנולוגיה למנף את תהליכי הלמידה בבתי הספר, להכניס את העולם הרחב פנימה לתוך בית הספר ולאפשר למידה פרסונלית, מותאמת אישית, לכל תלמיד ותלמידה. אם המורה הכי טוב להיסטוריה נמצא בצפון הארץ, אין סיבה שתלמידים מהדרום לא ייהנו ממנו גם, ואם תלמידים רוצים ללמוד יזמות עסקית ואין מורה מתאים באזור או תקציב להעסיק אותו, הם יכולים ללמוד מקורס MOOC און ליין. אין סיבה שמורה יעמוד מול 30 תלמידים וילמד את כולם באופן חד מידתי את אותו החומר, זה כבר לא רלוונטי ורק משמר עולם ישן שבו המבוגר באמת היה בעל הידע היחיד והדרך להעביר אותו הלאה הייתה מאב לבן וממורה לתלמיד. היום אנחנו יכולים לאפשר לתלמידים לבחור מה ללמוד, עם מי ללמוד, איך, מתי, באיזה קצב. זו פדגוגיה חדשה אמיתית".

הביקורת המסורתית שנשמע על מה שנקרא "חדשנות בחינוך" היא הביקורת שכבר לא מנסים להעביר ידע אלא מתרכזים במה שנקרא מיומנויות

"אנחנו לא מבטלים את חשיבות הידע, להיפך, ולפעמים גם ידע קנוני שנכון שמורה יעביר אותו בדרך המסורתית. העניין הוא המינון, ומתן הדגש על מיומנויות, ערכים, כלים נוסף על הידע התוכני. הלמידה במרחב היא מאוד מובנית, גם אם היא נראית בלאגן. המורים יודעים איפה כל תלמיד נמצא אבל יש להם אפשרות להתאים לכל לומד את קצב הלמידה, תכני הלמידה, צורת הלמידה, דרך ההערכה".

 

תשמעי, אני מבינה למה זה נשמע מפחיד. אולי אני שייכת לעולם הישן. בכל אופן השאלה הכי דחופה להבין איפה נמצאים המורים בכל הסיפור הזה?

"המורים הם סופר חשובים. הם הופכים להיות ממעבירי ידע למנחי תהליכי למידה, למנטורים שמלווים את התלמידים בהתקדמות שלהם. אם מורה עבר עד היום 6 כיתות ביום ופגש 180 תלמידים, בפדגוגיה החדשה הוא ייכנס למרחב למידה של 100 תלמידים יחד עם עוד 2 מורים, אותם שני מורים שלימדו בשתי הכיתות המקבילות אליו בשכבה, וישהה איתם שם לפחות שעתיים אם לא יותר. תדמייני את בית המדרש, חברותות, רעש בריא של לימוד, כשהר"מים נמצאים שם כדי לכוון ולעזור ומדי פעם להקנות ידע קנוני ולהעביר שיעור כללי. התלמידים יעבדו, כל אחד לפי הערוץ החזק שלו – קבוצה תראה סרטון, קבוצה אחרת תקרא, תלמידים נוספים יקבלו סיוע פרטני מאחד המורים, ועוד כמה יכינו תוצר רלוונטי. המורים יהיו פנויים להסתובב, להקשיב, לראות, לזהות, לדבר. פתאום מורה יגלה אינטראקציות חברתיות שלא נחשף אליהן עד היום, יזהה אתגרים וחוזקות של תלמידים, יהיה פנוי לשמוע גם מהיום יום שלהם ולהיות אוזן קשבת לתלמיד עם מצוקה או התלבטות".

אבל האם עם יד הלב, בכיתות של מאה ילדים - ילדים לא ירגישו כמו רובוטים? מפעל בשר? איך הם ירגישו שמישהו רואה אותם? איך הם לא ילכו לאיבוד? וזאת על רקע תחלואי התקופה, גם ככה חצי מההורים נראים זומבים שלא יכולים להוריד את העיניים מהסמטרפונים

"פרופ' אלמור מאוני' הרווארד אמר לנו בתחילת הדרך, שמה שקורה היום במערכת החינוך הוא כל כך גרוע שמה שלא נעשה יוכל רק לשפר. גם כשנדמה לנו שתלמידים לומדים כי הכיתה שקטה והמורה בתחושה שהספיק את החומר, זה לא מעיד על מידת ההקשבה וההבנה שלהם. במרחב יש אפשרות לצוות לראות כל תלמיד, ולכל תלמיד למצוא את הדרך הנכונה עבורו ללמידה, את הקצב, את העמיתים".

טוב. אני נניח שזורמת איתך, עדיין נשמע שתפקיד המורה צריך לעבור שינוי מאוד משמעותי. האם כל מורה ידע לפעול קצת כמו יועץ חינוכי או מחנכת בתוך מרחב למידה כזה?

"את נוגעת בנקודה קריטית של פיתוח מקצועי. הטרמינולוגיה צריכה להשתנות, מפיתוח מקצועי להתפתחות מקצועית. כל חוקרי הרפורמות בחינוך מעידים שרפורמה שנכפתה מלמעלה למטה אחת היה דינה, להיכשל. המפתח בכל השינוי התרבותי הזה הוא המורים. חייבים לתת כבוד ומקום למומחיות שלהם, ובעיקר לתת להם את הזמן והפניות לפתח ולהתפתח, בקהילות חינוכיות לומדות. אנחנו מעודדים את המורים לא לתכנן שיעור של ¾ שעה אלא להתבונן כצוות מקצועי על זמן ההוראה כעל יחידות משמעותיות, ארוכות והוליסטיות, שיכולות להיות מורכבות מחמישה שיעורים וגם מ-20. לזהות רעיון מרכזי שהם רוצים להעביר, מיומנויות ספציפיות, לבחור בדרך למידה רלוונטית, להתאים את דרכי ההערכה. כל זה דורש זמן פיתוח, שחסר מאוד למורים".

"לפי נתוני ה OECD, בישראל 60% מזמן מורה מוקדש להוראה בכיתות, לעומת ממוצע של 45%. אנחנו רוצים שכל המורים ייכנסו לתהליך העצמה והתפתחות אישית ומקצועית, כדי שיוכלו לחולל בהמשך תהליך כזה אצל התלמידים שלהם, וידעו לראות את התלמיד השלם, על היכולות הלימודיות, החברתיות, הערכיות והרגשיות שלו, ולתת לו את המענים הנדרשים. לכן נדרש שינוי בהרכב משרת המורה ובהבנה שזמן הפיתוח והלמידה צריך להיות בתוך בית הספר, בצוות, ולא על חשבון זמנו הפרטי של המורה אחר הצהריים. בשילוב עם תפיסת הפדגוגיה החדשה, שבה שיעור הוא לא בהכרח מורה ותלמידים, יתאפשר לפנות למורים עוד זמן. אגב, כבר היום אחרי שלוש שנים של התנסות, מחקרים פנימיים שלנו מלמדים ש-83% מהמורים ברשת מעידים על תחושת מסוגלות, ורצון ויכולת ליזום ולפתח. כדי לאפשר את כל זה צריך לתת למנהלים יותר אוטונומיה, מנוהלת ומפוקחת, אבל כזו שמאפשרת גמישות בחלוקת השעות הבית ספריות ושעות משרת המורה וביכולת להשתמש בתקציב גם לתגמול מורים ופיתוח מומחיות ויזמות פנים בית ולא רק בשעות".

המדור הזה צעיר מאוד, ואני חייבת לציין שאת לא הראשונה שממנה אני שומעת על הצורך לתת למורים ולמנהלים יותר כוח בידיים. הביקורת הזו על רגולציה מכבידה שמונעת מבתי ספר להתפתח שבה וחוזרת במספר שיחות שהיו לי

"זו לא ביקורת, זו הכרה בקושי של רגולטור גדול כמו משרד החינוך להניע שינוי. יש במשרד אנשים נפלאים ומקצוענים בתחומם, ויש באגפים שונים עשייה שמטרתה לקדם את החדשנות ולהתאים את בתי הספר למאה ה- 21. אבל מטבע הדברים, בגלל ההיקף העצום של המערכת כמעט בלתי אפשרי לייצר מענים אחידים לבתי ספר שהם כל כך שונים אחד מהשני באוכלוסייה לה הם נותנים מענה, במטרות וביעדים, ואפילו ביכולות התקציביות.  בנוסף, בגלל המבנה הארגוני המורכב של המשרד לוקח וייקח הרבה שנים עד שאיים יהפכו ליבשה. לכן צריך לאפשר גמישות לשטח, לרשויות, לרשתות, לבתי הספר עצמם, כמובן בזהירות המתבקשת שבוחנת את מכלול המשתנים ולוקחת בחשבון את הרצון והיכולות של כל אחד, ותוך ליווי ובקרה.

"בעיני, אי אפשר לבנות לאורך זמן על המוטיבציה והאור בעיניים של המורים, שבהחלט קיימים, צריך לייצר למורים אופק התפתחותי ומסלול מקביל להעסקה שיודע לתגמל על ביצועים ולא רק לפי ותק ואחוז משרה, כמו בכל ארגון אחר בתעשייה, אולי אפילו עם טבלת שכר גבוהה יותר לצד ויתור על קביעות שתשמור על מתח ביצועי גבוה לטובת התלמידים".

כן, קשה להאמין שמורה שנותן את הנשמה לעומת מורה ש"סופר שעות" מתוגמלים באותה צורה ושאין שום אפשרות לפטר מורה לא טוב אחרי שלוש שנים שהוא במערכת

"אני בטוחה שאם יהיה מסלול כזה למורים, מערכת החינוך תמשוך צעירים מוכשרים".

אבל אם אני חוזרת רגע אחורה, את מתארת מצב שבו את מייחלת לכך שהרכב המשרה של המורה יהיה מורכב מיותר זמן של הכנה ופחות זמן של הוראה פרונטלית. מה התלמידים אמורים לעשות בזמן הזה? הם ילמדו פחות שעות?

"ממש לא. הם יכולים ללמוד עצמאית, שזו מיומנויות אולי הכי חשובה לפיתוח במאה ה-21, בהתחשב בשוק העבודה. הם יכולים לעבוד בצוות, להתכונן לשיעורים, ללמוד און ליין, לכתוב עבודות ולהכין תוצרים מסוגים שונים. הם יכולים גם לצאת מבית הספר ולחוות מעט מהעולם האמיתי, אנחנו מאוד מאמינים בתפיסת האקוסיסטם. בחו"ל יש מדינות שזה מאוד חזק בהן, תלמידים מחלקים את זמנם בין למידה בכיתה להתנסות בשוק העבודה. ישראל כאמור שונה מכל העולם כי בין לימודי התיכון ללימודים האקדמאיים והשתלבות תעסוקתית מפרידות לא מעט שנים של שירות צבאי ולאומי, ישיבת הסדר, מדרשה, הטיול הגדול. לכן הצורך לחשוף אותם לעולם האמיתי לא נובע מהרצון לסייע להם לבחור נכון את הלימודים האקדמאיים או את המקצוע בו ירצו להשתלב, אלא יותר כדי לאפשר להם להרגיש רלוונטיים, להיות מעורבים בפרויקטים מהעולם האמיתי, להקנות  מיומנויות כמו עמידה מול קהל, אוריינות מידע, חשיבה ביקורתית ויצירתית ועוד, ולייצר תחושת מסוגלות אצל תלמידים שלא היו נחשפים למקצועות מסוימים במסגרת הקהילה והמשפחה".

 

 

קרא עוד...

“הלימודים חשובים אבל הם לא הכל”

בועז יוספי, מנהל התיכון באמי"ת חצור הגלילית, כלל לא תכנן לנהל בית ספר, הוא התחיל כמחנך כיתה, ובשנים האחרונות כמנהל הגיע להישג יוצא דופן - עליה של יותר מ25% בשיעור...


בועז יוספי, מנהל התיכון באמי"ת חצור הגלילית, כלל לא תכנן לנהל בית ספר, הוא התחיל כמחנך כיתה, ובשנים האחרונות כמנהל הגיע להישג יוצא דופן - עליה של יותר מ25% בשיעור הזכאים לבגרות.
"התלמידים שלנו הם הוכחה שאין יעד שלא ניתן לכבוש. אנחנו משתדלים למצוא אצל כל תלמיד תכונה וכישרון ייחודיים, ולטפח אותם"

ביוגרפיה קצרה - גיל סטטוס

בועז יוספי, 36 ,יליד חצור, בה גם גדלתי והתחנכתי. חצור היא למעשה נוף הילדות שלי, מבחינתי המקום שבו הכל התחיל ועליו הכל בנוי. למדתי בתיכון אמי"ת חצור, מחזור ב', ולמעשה אפשר לומר שבית הספר גדל וצמח יחד איתנו.
אני זוכר כיתות קטנות, אוירה אינטימית משפחתית, בית ספר שבו כולם מכירים את כולם, עד שכמעט לא ניתן היה לדעת מי מורה ומי תלמיד. בזמנו צחקנו שמורה זאת אחת עם כיסוי ראש ומורה זה אחד עם ציצית.
הורים שחששו מבית ספר קטן ומשאבים מוגבלים, היו הראשונים להודות ולברך את בית הספר שפתח מגמות והעמיד בוגרים בעלי זכאות לבגרות עם 30 ואפילו 40 יחידות לימוד.
עם סיום כיתה י"ב עברתי לישיבת ההסדר במעלות, שם למדתי 5 שנים כולל שירות צבאי כלוחם ומפקד בחטיבת גבעתי.
לאחר מכן למדתי לימודים אקדמיים, תחילה במכללת שאנן ולאחר מכן במכללת אוהלו בקצרין.
בפועל, אני בעל תואר ראשון בחינוך ותואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך.


איך הגעת לתפקיד בית ספר?
ייאמר מראש וברור, לנהל את בית הספר לא היה בתוכניות שלי, זאת לא הייתה השאיפה ובטוח לא לשם כיוונתי. אבל ידוע, שמה שאדם חושב זה לא מה שה' מתכנן.
בפועל, הגעתי לאמי"ת כמדריך מעגלים, בהמשך מחנך כיתה במקביל לסגן מנהלי ואז לפני 3 שנים קיבלתי את ניהול בית הספר.
למעשה היום אני נזכר בערב אחד לפני 9 שנים שעברתי מול בית הספר ופתאום אני פוגש את אביחי מי שהיה אז מנהל בית הספר והוא הציע לי בלי מבוא ובלי הקדמה לקבל חינוך כיתה. וכמו שאומרים כל השאר היסטוריה.


איך הבאת את ההישג?
קודם כל הכל התחיל מירושה טובה שקיבלתי מקודמי לתפקיד, חברי ומורי, אביחי, גולן שניהל את בית הספר בתשע השנים שלפניי.
מוקדם לסכם אבל בכל התהליכים שעובר בית הספר הדבר הבולט ביותר הוא שיתוף הפעולה בין צוות ההנהלה והמנהלה ביחד עם צוות המורים ואחרונים חביבים התלמידים והתלמידות היקרים. הצלחת התלמידים היא פועל יוצא וישיר של אמונה ומסירות אינסופית של הצוות החינוכי כלפי התלמידים, הן במישור הפורמאלי והן וביותר במישור הבלתי פורמאלי כולל קשר אישי, תמיכה וליווי פרטני לכל תלמיד כפי מה שנחוץ לו.
אני יכול לספר על מורים שמגיעים עם דפי עבודה שונים באותה הכיתה כדי לקדם תלמידים בעלי רמות שונות. ניתן לראות בבית הספר כדבר שבשגרה מורים שמתגברים תלמידים בשעות הערב ולפעמים גולש אל הלילה. כל תלמיד מרגיש נח להתקשר למורה שלו בכל נושא שהוא רואה לנכון. כאשר מורה למתמטיקה הזמינה את כל תלמידי כיתתה לשבת בביתה אמרתי כנראה השמים הם הגבול.
ב"ה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'..."


מה אתה חושב על התלמידים?
לשאול מנהל מה הוא חושב על התלמידים זה קצת כמו לשאול נחתום על עיסתו ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר. אני חושב שהתלמידים שלנו הם הוכחה שאין יעד שלא ניתן לכבוש אותו, תלמידים מגיעים בכל שנה במטרה להצליח יהי המחיר אשר יהיה.
יתרה מזו הנושא הלימודי הוא חשוב אך בפירוש לא חזות הכל, תלמידים מעורבים בפרויקטים חינוכיים- התנדבות במקומות שזקוקים להם, פעילות מעצימה כגון קורס גלישה וטיפוס ממצוקים, קורס ליצנות רפואית, לימודי ימיה בכנרת, קורס ניהול פיננסי שבסופו התלמידים מארגנים שבוע צלילה (כוכב ראשון).
בכל הפעילויות הללו יש גם טיפוח חוזקות אצל תלמידים מסוימים ועוד יותר התמודדות עם חולשות וקשיים אצל תלמידים אחרים.
מה שמיוחד הוא שגם בתקופת לחץ של מתכונות ובגרויות, שמטבע הדברים כרוך במתח לימודי גבוה, התלמידים לא מוותרים על שום פעילות אחרת.


מה אתה חושב על המורים?
מעבר למה שאמרתי מקודם, צוות המורים שבראשם אני עומד מצטיין בערבות הדדית בין המורים לבין עצמם ובין המורים לתלמידים. אני לא זוכר ולו פעם אחת שמורה סירב לבקשה או דרישה שנחוצה להצלחת התלמיד.
כמו שערי תשובה שלעולם לא ננעלים כך כל מורה שלנו מקבל כל תלמיד בכל שלב עד להצלחה.


לאן אתה רוצה לקחת את התלמידים שלך? מה המטרות שלך להמשך?
לקחת את התלמידים, הייתי מחלק את זה לשניים, מטרות משותפות לכולם ומטרות ייחודיות לכל אחד ואחד.
כמו יעקב שבירך את בניו בברכה כללית ומשותפת לכולם אבל גם ובמקביל ברכה פרטית וייחודית לכל אחד ואחד מהם לפי אופיו ואישיותו. למשל, יהודה מיועד למלוכה, לוי מחנך בישראל, יששכר אמון על התורה וזבולון עוסק במסחר.
ראשית לכל אנחנו שואפים לראות את התלמידים מצטיינים בלימודם, מתנהגים למופת בכל המעגלים החברתיים, בין עצמם לבינם, בין המורים לבינם, בביתם וכו'.
שאיפתנו שחיי התלמידים יהיו מושתתים על תורה על שני חלקיה, הן ביחסים בין אדם לחבירו ובאותה מידה ממש בין אדם להקב"ה. בא נוסיף, כמו שני לוחות הברית שאינם מופרדים זה מזה.
כמובן אנו משתדלים לחפש ולמצוא אצל כל תלמיד תכונה וכישרון ייחודיים לו ומחייבים אותנו לעזור לו לטפח אותם.
וכמו שאמרתי מקודם, גם כאן השמים הם הגבול. אני נזכר בתלמיד שהתגלה כבעל מנגן, תלמיד אחר שהתבלט בחרישה בעץ ועד תלמידים שמחוננים בסיירות, בספורט ואפילו פיתוח אפליקציות ובניית אב טיפוס והדפסת תלת מימד.
כל הכישרונות הללו מבחינתנו הם קדושים, וחובה קדושה מבחינתנו לעודד ולטפח אותם.
ב"ה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'..."
הבוגר האידיאלי, לדעתנו, זה תלמיד שנטוע חזק בקרקע וראשו מגיע השמים, שיודע לתת אפילו יותר מימה שקיבל, שמגלה אחריות, מעורב בנעשה סביבו ואחרי הכל לא מחזיק טובה לעצמו.
הלמידה אצלינו היא בראשיתה למידה פרונטאלית ("הקניית ידע") אבל משם אנו מדרבנים את התלמידים לחקור בעצמם, להיות סקרנים, להטיל ספק, לשאול שאלות ולאתגר מוסכמות. כל אדם שיבקר בבית ספרינו יראה לצד הכיתות "הרגילות" מרחבי למידה חדשניים המגדלים לומדים עצמאיים. המורים אינם עוד רק מעבירי ידע אלא מנחים, שותפים ועמיתים.


אתה שואף להגיע למאה אחוז זכאות בגרות?
שואף כמובן אבל יחד עם זאת לעולם לא נשים את הבגרות מעל לכל ולא נראה אותה חזות הכל.
לדעתנו, כל תלמיד שיכול להגיע לבגרות מלאה ואיכותית (ואפילו מצטיינת) חובה שיעשה זאת אבל חשוב לשים לב גם לתלמידים יותר מתקשים שגם אותם אנו מלווים להצליח בכל מה שהם יכולים.
בסופו של דבר תפילתנו ימצו את יכולתם, יפתחו את כישרונותיהם וכמאמר הנביא "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך" (ישעיהו נ"ד).

קרא עוד...
כפתור נגישות פתוח