חלק שלישי: המשטר והפוליטיקה בישראל:
פרק א' – היסודות החוקתיים של מדינת ישראל (עמ' 275-242)

 הכרזת העצמאות – קביעת עקרונות היסוד (עמ' 247-244)

הכרזת העצמאות היא מסמך המצהיר על עקרונות היסוד של המשטר במדינת ישראל, ועל היות  מדינת ישראל: יהודית ודמוקרטית. שופטי בית המשפט העליון ורשויות השלטון בישראל (הרשות המחוקקת והמבצעת), מתייחסים להכרזת העצמאות כמסמך המנחה אותן בעבודתן.

מעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות התחזק לאחר חקיקת שני חוקי היסוד משנת 1992 (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק), בשני החוקים ההכרזה מוזכרת בסעיף עקרונות היסוד: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

סוגיית החוקה בישראל (ע"מ 249-248)

הצורך בכינון חוקה לישראל עלה משתי סיבות: עפ"י תוכנית החלוקה (29.11.1947), המדינות הערבית והיהודית היו מחויבות לכונן חוקה. בנוסף, גם בהכרזת העצמאות נאמר  במפורש שבמדינה תהיה חוקה. לפני הקמת המדינה הוקמה וועדה שתפקידה היה להכין חוקה. בפועל היו ויכוחים בתוך הוועדה שמנעו את כינון החוקה:

 התומכים בכינון חוקה טענו כי:
      א.   החלטת האו"ם והכרזת העצמאות מחייבים כינון חוקה.
      ב.   לחוקה יש יתרונות רבים שבגללם כדאי לכונן חוקה:
            חוקה מבטיחה יציבות של המשטר משום שקשה לשנותה +
            היא מגינה על זכויות האדם במדינה + מגבילה את השלטון +
            מבטאת את הערכים המשותפים למדינה.

  מאידך, המתנגדים לכינון החוקה טענו כי:
      א.   במשטר דמוקרטי אין הכרח בחוקה.
      ב.   להכרזת העצמאות אין תוקף משפטי מחייב.
      ג.    החלטת האו"ם לא מחייבת מאחר שהמדינה קמה בזכות ההקרבה של בניה.
      ד.   הוויכוח על תוכן החוקה עלול לגרום להחרפת הקרע בעם על אופי המדינה.
      ה.   זה לא הזמן המתאים לכינון חוקה (יש כרגע מלחמה + לא כל היהודים נמצאים בא"י).
       ו.   השלטון לא רצה להגביל את עצמו.

לאור הוויכוח על כינון החוקה, הטיל בן-גוריון על ח"כ הררי לעמוד בראש וועדה שתבחן את נושא כינון החוקה. בשנת 1950 התקבלה פשרת הררי לפיה הכנסת תחוקק חוקי יסוד שיהיו פרקים בחוקה העתידית.

 חוקי היסוד – חוקה בהתהוותה (ע"מ 252-264)

בהחלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 + בהכרזת העצמאות, יש הצהרת כוונות ברורה לכך שבמדינת ישראל תכונן חוקה, אולם בפועל לא כוננה חוקה בשל:

א.  העובדה שהשלטון מעדיף שלא לכבול את ידיו בחוקה (המגבילה את הרשות המבצעת).

ב.   המפלגות הדתיות התנגדו לחקיקת חוקה (בשל קיומן של השקפות העולם השונות   בציבוריות הישראלית, בדבר האופי הרצוי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית). אין תמימות דעים בין הקבוצות השונות בעם, אודות היסודות והרכיבים האמורים להיכלל בחוקה).

      בשנות ה-50 נערך ויכוח בכנסת לגבי שאלת כינון החוקה. בויכוח נדונו שלוש הצעות להצבעה:

א.   הצעה של שלושים ושבעה ח"כ מסיעות מפ"ם, חירות והציונים הכלליים (מפלגות שהיו באופוזיציה), שביקשו לכונן חוקה מיד.

ב.   הצעת החזית הדתית המאוחדת, שהתנגדה לכינון חוקה וטענה שחוקי יסוד הם תחליף לחוקה.

ג.     הצעת ח"כ יזהר הררי (מהמפלגה הפרוגרסיבית), שקיבל את תמיכת מפלגתו + מפא"י + הספרדים +ויצ"ו + רשימת המיעוטים, שהועלתה כפשרה, ולפיה: וועדת חוקה, חוק ומשפט, תכין הצעת חוקה למדינה, שתהיה בנויה פרקים פרקים, כשכל פרק = חוק יסוד, וכל חוק יאושר ע"י הכנסת. וכשהוועדה תסיים את עבודתה, יאוגדו הפרקים לחוקת המדינה.

ד.      (הצעתו של ח"כ יזהר הררי זכתה ב-50 קולות והתקבלה ע"י הכנסת).

נשאלת השאלה: מהו ייחודם של אותם חוקי יסוד עליהם דיברה הצעתו של ח"כ הררי?תשובה: חוקי יסוד הם חוקים השונים מחוקים רגילים ב: מעמד + תוכל + צורה. 

א.   מעמד: בעת חקיקת חוקי יסוד מתפקדת הכנסת כאסיפה מכוננת (כותבת החוקה), אולם כל עוד לא נקבעו כל חוקי היסוד ולא אוגדו לחוקה, אין לחוקי היסוד מעמד של חוקה פורמאלית, מעמדם של חוקי היסוד, כשלעצמם, אינו מוגדר בחוק. חוק יסוד מתקבל בכנסת בהליך רגיל, והליך זה מופעל גם כשרוצים לשנותו. כלומר מעמדו של חוק יסוד כמעמדו של חוק רגיל מבחינה פרוצדורלית.

חשוב מאוד לציין כי: לחוקי היסוד יש שני דברים שמעניקים להם מעמד מעל החקיקה השוטפת הרגילה:
1)   "סעיף משוריין" - זהו סעיף בחוק לגביו נקבע ונכתב מפורשות שאין לשנותו אלא
       ברוב מיוחד של חברי הכנסת (חוק יסוד: חופש העיסוק, לדוגמא, משוריין כולו – סעיף
      7 בחוק).
2)   "פסקת הגבלה" – פסקה זו אומרת שאסור למחוקק לחוקק חוק הסותר את הערכים
        והעקרונות הבאים לידי ביטוי בחוק היסוד (למרות מה שנאמר דלעיל, הרי שבחוק
       יסוד כבוד האדם וחירותו, בסעיף 8, נאמר כי אם נתקיימו שלושה תנאים, אז ניתן
       לשנות ת מה שנאמר בחוק היסוד. שלושת התנאים הם: אם החוק המוצע הולם את
       ערכיה של מדינת ישראל + במידה והוא נחקק לתכלית ראויה + פגיעתו בעקרונות חוק
       היסוד היא במידה שאינה עולה על הנדרש).
 
ב.  תוכן: חוקי היסוד צריכים לבטא את ערכי המדינה – כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית הם צריכים לקבוע את המשטר, להגדיר את סמכויות רשויות השלטון ואת מערכת היחסים בין הרשויות + להבטיח את זכויות האדם בהתאם לשני ערכי היסוד של המדינה.

ג.  צורה: צריכה להיות כותרת בראש החוק המציינת כי הוא חוק יסוד + אין צורך לציין את שנת החקיקה ע"מ להדגיש שאין משמעות לזמן שבו נחקק החוק (בחקיקה רגילה יש משמעות לתאריך מאחר וחקיקה מאוחרת יכולה לבטל חקיקה קודמת באותו נושא).

 עד עתה נחקקו 11 חוקי יסוד ( יש לקרוא אותם מהספר בע"מ 254-257).
 חשוב לציין כי: לרוב חוקי היסוד אין "שריון" או "פסקת הגבלה".
 רוב החוקים עוסקים בנושאים הקשורים למבנה המשטר, הרשויות השונות ויחסים בין הרשויות.

 2 חוקי היסוד משנת 1992 (שתוקנו בשנת 94): חוק יסוד חופש העיסוק + חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עיגנו לראשונה את: הערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית + ההכרה בחשיבות שמירת זכויות האדם + חיזקו את מעמדה המשפטי המחייב של הכרזת העצמאות.

בשני חוקי היסוד הנ"ל יש פסקת הגבלה (בסעיף 8 בחוק יסוד כבוד האדם + בסעיף 4 של חוק יסוד חופש העיסוק).  רק בחוק יסוד חופש העיסוק יש פסקת שריון (בסעיף 7), על כל החוק (רק 61 ח"כ ומעלה יכולים לשנותו ע"י חקיקת חוק אחר). במידה והכנסת תנסה לחוקק חוק אשר יחרוג מהתנאים הנ"ל (הקבועים בפסקת ההגבלה ו/או מפסקת השריון), בג"צ יכול לפסול את החוק.

 שאלה: האם 2 חוקי היסוד (חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו) מהווים מהפכה חוקתית?

תשובה:
א.  קיימת גישה הטוענת כי 2 חוקי היסוד יצרו מהפכה חוקתית (השופט ברק – נשיא ביהמ"ש העליון מייצג את הגישה הנ"ל) משום ש:

 ב.  הגישה השנייה (המיוצגת ע"י השופטים משה לנדוי ואליעזר גולדברג), טוענת ששני חוקי היסוד  לא יצרו מהפכה חוקתית משום ש:
1. (גולדברג) החקיקה לא יצרה זכויות חדשות או עיקרון משפטי חדש שכן זכויות אלו היו
    מוגנות באמצעות פסיקות שונות של בתיהמ"ש גם לפני חקיקה זו. ובתיהמ"ש ממילא
    יכולים להגן על זכויות האדם  בכלים שיש להם, לדעת השינוי שחל בעקבות החוקים הוא
    בתוקף ולא בתוכן, משום שכעת אסור למחוקק לחוקק חוקים שפוגעים בזכויות המוגנות
    ע"י החוקים, ומותר לפסול חוק המגביל אותן.

2. (לנדוי) זכויות אדם היו מוגנות כבר קודם בחוקים שהכנסת חוקקה + הכנסת עדיין יכולה
    לשנות את חוקי היסוד באמצעים העומדים לרשותה, ניתן לראות זאת אפילו בחוק יסוד
    חופש העיסוק שבו יש "פסקת התגברות" על "פסקת ההגבלה", בעזרתה ניתן לשנות
    חוק זה ברוב מוחלט + בחוקים אלו חסרות זכויות רבות שאמורות להיכלל בחוקה.

 לסיכום: העובדה שחוקי היסוד (האמורים להבטיח את כל זכויות האדם בישראל), עדיין לא הושלמו + ברוב חוקי היסוד אין שריון ואין פסקאות הגבלה + לא נחקק עדיין חוק יסוד החקיקה שתפקידו לתת עדיפות לחוקי יסוד על פני חוקים רגילים, גורמת לכך שהמהפכה החוקתית עדיין לא הושלמה כנדרש.
 

2) האזרחות (ע"מ 269-275)

בכל מדינה בעולם ישנם חוקים הקובעים כיצד ניתן לקבל אזרחות באותה מדינה. בישראל ישנם שני חוקים – שאין להם אמנם מעמד של חוק יסוד, אולם הם מהווים חלק חשוב מהיסודות החוקתיים של מדינת ישראל, מאחר שהם מבטאים את העקרונות והערכים שהחברה בישראל מעוניינת לחיות על פיהם :

א') חוק השבות, תש"י – 1950 [המאפשר לכל יהודי הרוצה בכך, לעלות לישראל ולקבל בה אזרחות].

ב') חוק האזרחות, תשי"ב – 1952 [הקובע את התנאים לקבלת אזרחות ישראלית].

 חוק השבות :  מטרתו של החוק היתה להבטיח שבא"י תקום מדינה יהודית בעלת רוב יהודי. לאחר קבלת החוק בשנת 1950 התעוררה מחלוקת לגבי שתי סוגיות מרכזיות בהן החוק דן :  

א') סוגיית הגדרת מיהו יהודי – 

הנוסח המקורי של החוק קבע כי "יהודי" הוא : "מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר". בשנת 1970 לאחר שתי פסיקות של בג"צ בעתירות לרישום יהודים [בג"צ רופאייזן ובג"צ שליט], הוכנס תיקון לחוק השבות הקובע כי מי שרוצה להיות מוכר עפ"י חוק השבות כיהודי אינו יכול להיות "בן דת אחרת".

לאורך השנים התנהל ויכוח חריף סביב המילים "...או שנתגייר" :

המפלגות הדתיות ביקשו שהגיור יהיה עפ"י ההלכה [כמקובל בזרם האורתודוכסי ביהדות], ושתהליך הגיור יכלול בתוכו את שלושת המרכיבים המקובלים : ברית מילה, טבילה במקווה וקבלת עול מצוות [המתגייר צריך לנהל אורח חיים דתי].

ואילו מפלגות/זרמים חילוניים, ביקשו שכל הגיורים יתקבלו – גם הגיור הרפורמי הכולל : ברית מילה, טבילה במקווה והצהרה מהמתגייר על הרגשת שייכות וקשר ללאום היהודי ללא מחוייבות לקיים אורח חיים יהודי.

 בשנת 2002 קבע בג"צ כי בישראל כל הגיורים תופסים וכי יש לרשום בסעיף הלאום "יהודי" גם למי שהתגייר גיור רפורמי [שר הפנים דאז – אלי ישי מש"ס, סירב לרשום כיהודי אדם שהתגייר גיור רפורמי, ולכן בסעיף הלאום בתעודת הזהות מופיעות משנת 2003 "******"].

ב') סוגיית העדפת היהודים, הקיימת בחוק –

בחוק השבות קיימת העדפה ברורה לבני הלאום היהודי.

העדפה זו בולטת במיוחד לאור קיומה של "פסקת הנכד" [סעיף 4א'], המקנה זכויות של עולה לפי חוק האזרחות גם למשפחתו של יהודי [נכדו של יהודי ובת זוגתו – גם אם הם אינם יהודים מבחינה הלכתית].

רוב האזרחים היהודים בישראל מצדדים בהעדפה המתקנת הקיימת בחוק השבות כלפי הלאום היהודי [ההעדפה המתקנת ניתנה בזמנו ע"י האבות המייסדים של המדינה במטרה להבטיח שיהיה רוב יהודי במדינה. האבות המייסדים טענו כי כל עוד הרוב היהודי במדינה אינו מובטח, תתקיים ההעדפה מתקנת זו לטובת היהודים]. לעומת זאת, קיים מיעוט יהודי קטן ורוב ערבי השוללים את ההעדפה הזאת ורואים בה אפלייה אסורה.

המושג "אזרחות" מציין את הקשר בין האדם למדינה. האזרחות קובעת מי זכאי להשתמש במשאבי המדינה. לכל אזרח יש זכויות וחובות. "אזרח טוב" הוא אזרח המציית לחוקי המדינה ומעורב מתוך הכרה בחיים הציבוריים (ככל שהמעורבות האזרחית גדלה, הדמוקרטיה יציבה ובריאה יותר).

בכל מדינה יש חוק אזרחות שמגדיר באילו תנאים אדם זכאי להיחשב אזרח.
ישנן שתי שיטות מקובלות לקביעת אזרחות:
     א.      דין הדם -(למי נולדת?)
             האזרחות מוענקת בהתאם למוצא האתני של האדם:
             למי שהוריו (או לפחות אחד מהם), נושא אזרחות של המדינה, גם אם הוא עצמו לא נולד
             באותה מדינה.
             או למי ששייך ללאום המקנה אזרחות באותה מדינה (השיטה מקובלת במדינות
             המעוניינות לשמור על אזרחותם של אלה שהיגרו מהן ושל צאצאיהם, כגון:
             פולין, אוסטריה, גרמניה, יוון). 
    ב.       דין הקרקע – (היכן נולדת?)
             האזרחות מוענקת למי שנולד בשטח המדינה, ללא קשר לאזרחות הוריו
             (השיטה מקובלת במדינות המעוניינות למשוך אליהן מהגרים וליצור זיקה
             משותפת בין האזרחים השונים, כגון: ארה"ב ומדינות דרום אמריקה). 

מדינת ישראל היא גם מדינה של מהגרים (כמו ארה"ב), אולם בניגוד למדינות הגירה אחרות, העדיפה ישראל דין הדם, משום שישראל היא מדינה יהודית שמטרתה הראשית לשמש בית לאומי ליהודים.

בחוק האזרחות – תשי"ב, 1952, יש מספר דרכים לקבלת אזרחות: 
א)  אזרחות מכוח חוק השבות (כל יהודי שעולה לישראל מקבל אזרחות – דין הדם בא לידי ביטוי).
ב)  אזרחות מכוח הישיבה בישראל ערב הקמתה (כדי למנוע מצב שבו הערבים שעזבו
      את ישראל במלחמת העצמאות יבקשו אזרחות, נקבע שרק ערביי ישראל שישבו
      בא"י לפני הקמת המדינה, ועד 1952, זכאים לקבל אזרחות ישראלית – דין הדם
      בא לידי ביטוי).
ג)  אזרחות מכוח הלידה (מי שנולד בישראל או בחו"ל, לאב או לאם אזרחי ישראל, יקבל
       אזרחות ישראלית – בחו"ל הדבר מוגבל לדור אחד – דין הדם בא לידי ביטוי). 
ד)  אזרחות מכוח הלידה והישיבה בישראל (מי שנולד בישראל והוא חסר אזרחות, דהיינו
      הוא נולד להורים חסרי אזרחות, יכול לקבל אזרחות בתנאי שהוא תושב ישראל במשך
      5 שנים ברציפות, ובתנאי שהוא יגיש בקשה למשרד הפנים בתקופת היותו בגיל 18
      עד 21 – דין הקרקע בא לידי ביטוי). 
ה) אזרחות מכוח התאזרחות (אדם הרוצה לקבל אזרחות צריך לעמוד בתנאים מסויימים
     כגון: זכאות לשבת ישיבת קבע באישור שר הפנים, רצון להשתקע, ידיעת עברית,
     וויתור על אזרחות קודמת, שהייה בישראל של 3 שנים לפחות, הצהרת נאמנת למדינה
     – דין הקרקע בא לידי ביטוי. 
ו) אזרחות מכוח הענקה (החוק מסמיך את שר הפנים להעניק אזרחות לאנשים שעזרו
    למדינה). 

תנאים לאיבוד אזרחות:
א)  אזרח ישראלי יכול להגיש בקשה לוויתור על אזרחותו, הדבר טעון הסכמת שר
      הפנים (ואנונו).
ב)   האזרחות תבוטל במידה ש:
      - אזרח ישראלי יצא מישראל שלא כדין לארץ אוייב או שרכש את אזרחותה.
      - מי שעשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים לישראל –
        שר הפנים יכול לשלול את אזרחותו (השרים בממשלת החמאס).
      - מי שהוכח שאזרחותו נרכשה על יסוד פרטים כוזבים.