השסע הלאומי בישראל : רוב יהודי מול מיעוט ערבי

                  הגורמים לשסע

         כיצד השסע בא לידי ביטוי

 1) הסכסוך היהודי-ערבי והישראלי-פלסטיני :
בסוף המאה ה-19 קמה התנועה הציונית שקראה ליהודים לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל. ואכן בשנת 1881 הגיעה לארץ העלייה הראשונה ואחריה הגיעו יהודים רבים נוספים. ככל שגדל מספר היהודים בארץ והתחזקה ההתיישבות היהודית, כך גם גברה ההתנגדות הערבית להתיישבות היהודית. כאשר קמה מדינת ישראל, החריפה ההתנגדות הערבית, ובמלחמת העצמאות ניסתה התנגדות זו למנוע בכוח את הקמת המדינה. במהלך המלחמה ברחו וגורשו כ-700,000 ערבים שחיו בארץ ישראל והם עברו להתגורר בארצות ערב ובשטחי יהודה, שומרון ועזה. ערבים אלו הפכו לפליטים, שהצהירו על רצונם לחזור לכל המקומות מהם ברחו וגורשו. במלחמת ששת הימים הצליח צה"ל לכבוש את שטחי יהודה, שומרון ועזה, ומדינת ישראל מצאה את עצמה שולטת בשטחים, בהם גרו מאות אלפי ערבים פלסטינים שגורשו במלחמת העצמאות משטחי מדינת ישראל, ועתה הם היו תחת שלטון צבאי ישראלי. עובדה שהחריפה עוד יותר את השסע הלאומי. 

2) ההתנגשות בין הזהות הלאומית והזהות האזרחית -
[זהות פלסטינית מול זהות ישראלית] :
הערבים שנשארו בגבולות מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, קיבלו אזרחות ישראלית, והם היו מחויבים למדינה ולחוקיה, אולם הם נאלצו להתמודד עם מצב חדש. בעבר הם היו הרוב במדינה והיהודים היו המיעוט. ואילו לאחר מלחמת העצמאות היהודים הפכו לרוב והם הפכו למיעוט. מצבם של הערבים בישראל היה עדין במיוחד משום שהם חיו במדינה שהייתה בעימות עם שאר מדינות ערב.

המתח בין ערביי ישראל ומדינת ישראל התחזק גם בגלל העובדה שמדינת ישראל שלטה בערביי השטחים על ידי שלטון צבאי, וכידוע ערביי ישראל קשורים לערביי השטחים בקשרי דם, דבר שרק הגביר עוד יותר את השסע הלאומי. ערביי ישראל מאשימים את מדינת ישראל במצב של אחיהם הערבים בשטחים. לטענתם מדינת ישראל פוגעת באחיהם בשטחים ולכן הם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית שבה יגורו אחיהם ערביי השטחים [מדינה שתקום לצד ישראל]. תמיכה זו של ערביי ישראל באחיהם הגרים בשטחים גורמת לכך שחלק מהציבור היהודי במדינת ישראל חושב שערביי ישראל אינם נאמנים למדינה וכי נאמנותם לאחיהם בשטחים קודמת לנאמנותם למדינה. רגשות אלו כמובן אינן מפחיתות מרמת השסע הלאומי ואף מגבירות אותו.  

3) מדינת ישראל = מדינת לאום יהודית :  
בע' 76 בספר קיים קטע חשוב המסביר את ההשלכות של היות מדינת ישראל מדינת לאום יהודית על האזרחים הערבים בישראל. לפי הכתוב בקטע עולה שהעובדה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, גורמת לכך שערביי ישראל חשים לפעמים שמדינת ישראל אינה מדינתם. הם רואים בחוק השבות חוק המפלה את היהודים לטובה. משום שיהודים העולים ארצה מקבלים אזרחות ישראלית אוטומטית, ואילו ערבים שרוצים להיכנס לישראל, נתקלים בבעיות רבות. בנוסף, הערבים מרגישים שהם אינם מקבלים נתח שווה מהעוגה התקציבית בישראל. הערבים טוענים שרוב כספי המדינה מגיעים למגזר היהודי, בעוד שהמגזר הערבי מצוי במצוקות רבות. היהודים בישראל נהנים לא רק מכספי המדינה אלא הם מקבלים סיוע נדיב גם מהיהודים בחו"ל, דבר המגביר עוד יותר את הפערים בין היהודים והערבים. ערביי ישראל שואפים לבטל את הדגשת היסודות האתניים היהודיים בישראל, ורוצים להפוך את מדינת ישראל למדינת כלל אזרחיה. ושאיפה זו נתפסת כאיום מצד היהודים על אופייה היהודי של מדינת ישראל. 

 1) בישראל ישנם חוקים המאפיינים את ישראל כמדינה    יהודית, היוצרים הרגשת אפליה בקרב הערבים :  כגון :
א'. חוק השבות – מאפשר ליהודים לעלות לישראל ולקבל     אזרחות אוטומטית.
ב'. חוק שירות הביטחון – פוטר את הערבים משירות בצה"ל  ומשום כך הם אינם זכאים להטבות  המוענקות ליוצאי צבא [סיוע ברכישת דירות/קבלה לשרות הציבורי].
ג'. חוק מעמד הסוכנות היהודית – רק יישובים יהודים מקבלים סיוע בקליטת עלייה והתיישבות. 

2) אפליה ממוסדת במדיניות :
א'. מערכת החינוך היהודית בישראל מקבלת תקציבים      גדולים מזו הערבית. ומשום כך נוצר פער גדול לטובת     החינוך היהודי המתבטא בסופו של התהליך באחוזי נשירה גבוהים של תלמידים במגזר הערבי, ותוצאות נמוכות יותר בבחינות הבגרות ובזכאות לתעודת בגרות.

ב'. הקצאת תקציבים לא שוויונית בתחום הרווחה –  למרות רמת העוני הגבוהה במגזר הערבי בישראל [גבוהה פי 3      מזו בקרב היהודי], התקציבים של הרווחה נמוכים מאלו      אצל היהודים [פחות עובדים סוציאליים]. 

3) אפליה ממוסדת בהתיישבות :
א'. מדיניות ההתיישבות של קק"ל [אין מחכירים קרקעות      לאום ללא יהודים].

ב'. מדיניות הקצאת קרקעות של מנהל מקרקעי ישראל      מפלה לטובה את ההתיישבות החקלאית היהודית  [יישובים ערביים מקבלים רק 19% מסך הקרקעות המיועדות לחקלאות, למרות שהיישובים הערביים  מהווים 86% מכלל היישובים הכפריים]. 

4) קיימת גם אפליה חברתית כלפי הערבים, שבאה לידי    ביטוי בחיי היומיום :
לדוגמא ביחס למקום המגורים [ישנה התנגדות למגורים של ערבים בשכונות יהודיות].

  השסע הדתי בישראל : יהודים דתיים מול יהודים לא דתיים

               הגורמים לשסע

         דרכי הביטוי של השסע

 1)  שילוב חקיקה דתית בחוקים של המדינה : כאשר למדנו על הגישות למדינה יהודית ראינו כי ישנן שתי גישות המתייחסות למדינת ישראל כמדינה יהודית במשמעות הדתית, ואילו שלוש גישות מתייחסות למדינת ישראל כמדינה יהודית חילונית. שתי הגישות הדתיות מתייחסות להלכה היהודית ולעקרונות המשפט העברי כאל דבר מחייב [ולכן הן בעד חקיקת חוקים דתיים כגון : חוק בתי הדין הרבניים או חוק החזיר], לעומת זאת, שלוש הגישות החילוניות אינן רואות בהלכה ובמשפט העברי כדבר מחייב [והן רואות בחקיקה דתית כניסיון לכפייה דתית]. 

2)  צביונה של השבת ברשות הרבים : הדתיים טוענים כי יום השבת הוא יום מנוחה מבחינה דתית [ולכן אין לאפשר חילול שבת בפרהסיה, כגון : שימוש בתחבורה ציבורית בשבת]. ואילו החילונים מתייחסים ליום השבת כיום מנוחה מבחינה תרבותית [יום המיועד למנוחה מעבודה ולבילויים]. 

3) הכרה במעמדם של הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי : הדתיים אינם מוכנים להכיר בזרם הקונסרבטיבי והרפורמי כזרמים שווים לזרם האורתודוקסי ואינם מכירים בסמכות רבני זרמים אלו מבחינה דתית. ואילו הלא דתיים מוכנים להעניק לזרמים אלו מעמד זהה לזה של הזרם האורתודוקסי.     

4) הגדרת מיהו יהודי : הדתיים וחלק גדול מהמסורתיים מקבלים את ההגדרה הדתית למונח "יהודי", ואילו הלא דתיים מוכנים להרחיב את ההגדרה של מיהו יהודי על פי הזדהותו של פרט עם העם היהודי ותרומתו למדינת ישראל גם אם הוא לא יהודי על פי ההלכה.  

5) שירות בחורי ישיבות חרדיות בצה"ל :  התומכים בגישת מדינת התורה תומכים במתן פטור משירות בצה"ל לבחורי ישיבות חרדיות הלומדים בישיבות ו"תורתם אומנותם". שאר הגישות למדינה יהודית רואים באי-השירות בצה"ל ביטוי לחוסר רצון של החרדים ליטול חלק שווה במטלות הלאומיות בישראל.  

6) התערבות הממסד הרבני בפוליטיקה הישראלית :

קצב האירועים המהיר של החיים בישראל מביא לכך שלעיתים מתפרסמים פסקי הלכה של רבנים שאינם תואמים את ההכרעות הפוליטיות של השלטון הנבחר [כגון : הפסק שאוסר לפנות את השטחים ביהודה שומרון ועזה], ופסקים אלו מעוררים ביקורת מצד החברה החילונית הטוענת כי התערבות הרבנים מהווה פגיעה בשלטון החוק בישראל. 

7) סוגיית ההתיישבות ביש"ע :  חלק גדול מהדתיים רואה בשטחים ביהודה שומרון [ועד להתנתקות – גם עזה], כשטחים בלתי נפרדים משטחי המולדת היהודית, שחלה עליהם קדושת ארץ ישראל מהתורה, ולכן אסור להחזירם לידיים של הערבים. לעומת זאת חלק מהציבור החילוני מוכן לוותר על שטחים אלו תמורת שלום עם הערבים.

 1) המחלוקות בין הדתיים והחילוניים הביאו לכך שבין הצדדים קיימת הרגשת עוינות וחשדנות שיכולה אפילו להידרדר לעיתים לכדי אלימות מילולית ופיזית כולל שימוש בסטריאוטיפים שליליים. בשל הרגשת העוינות והחשדנות בין הדתיים והחילוניים כל אחד מהצדדים מרגיש מאויים על ידי הצד השני, ולכן אף צד  אינו מוכן לוויתור כלשהו, מחשש שכל וויתור לצד השני יביא להחלשתו. משום כך, מי שבוחן את מערכת היחסים בין דתיים וחילוניים בישראל יכול לגלות כי בשל המתח הקיים בין המחנות, לא מופעלים מנגנונים של משא ומתן ופשרה, שהיו יכולים להפחית משמעותית את רמות המתח בין הדתיים והחילוניים.  

2) במקום שהדתיים והחילוניים ינהלו ביניהם דו שיח אמיתי ורציני במטרה לפתור את המחלוקות הקיימות, שני הצדדים "מתחפרים בעמדותיהם" ועושים שימוש רב, בפניות לבית המשפט ובייחוד לבג"ץ [בית הדין הגבוה לצדק, בירושלים].

ריבוי השימוש בשירותיהם של בתי המשפט ["משפטיזציה"], אינו תורם לאיחוי הקרעים בין המחנה הדתי והמחנה החילוני.

הבעיה המרכזית המתעוררת במצב זה היא - שלעיתים הכרעת בתי המשפט עלולה להיות לטובת אחד הצדדים, ואז הצד הנפגע עלול שלא לקבל את ההכרעה [דבר הפוגע בעקרון שלטון החוק].