הדפסה

פרק ה' – המשטר ורשויות השלטון בישראל:

הרשות המחוקקת – הכנסת (ע"מ 392-396):  

הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת ישראל.
הכנסת מבטאת את עקרון שלטון העם : אזרחי ישראל בוחרים בבחירות את נציגיהם האמורים לייצג את האינטרסים של בוחריהם ולוודא שזכויותיהם יישמרו.
בכנסת יש 120 חברי כנסת, המייצגים את המפלגות שהשתתפו בבחירות, קיבלו את קולות העם והצליחו לעבור את אחוז החסימה לכנסת [רשימת מועמדים שקיבלה יותר מ- 2% מסך כל הקולות הכשרים].
הרכב הכנסת אמור לייצג את הפלורליזם במדינת ישראל ולשקף את יחסי הכוחות של המפלגות השונות בקרב אזרחי ישראל. 
הנציגים של כל מפלגה משתפים פעולה במסגרת הנקראית – סיעה [סיעת הליכוד, סיעת המערך...].
הסיעות שמרכיבות את הממשלה ומשתתפות בה נקראות – סיעות הקואליציה [מהוות את הרוב בכנסת].
הסיעות שאינן תומכות בממשלה הן – סיעות האופוזיציה.

לא פעם נשמעת ביקורת על עבודת חברי הכנסת במליאה לעומת העבודה בוועדות הכנסת וזאת משום ש :

א') במליאה אין אפשרות להיעזר במומחים ובנציגי ציבור, בניגוד לוועדות.

ב') במליאת הכנסת הדיון חשוף לתקשורת, ולא פעם הדיון הוא פחות ענייני ומכוון יותר ליצירת דעת קהל אוהדת.

ג') הדיונים במליאה מגבילים את האפשרות של שיתוף פעולה בין חברי הסיעות השונות, כיוון שכל צד רוצה להבליט את ייחודו, והדיון במליאה הופך להיות יותר פוליטי ופחות מקצועי מהדיון בוועדה.
 

עקרון החסינות –
חברי הכנסת זוכים מתוקף תפקידם להגנה מיוחדת – חסינות – שפירושה: שלא ניתן לחקור, לעצור או לשפוט ח"כ אלא אם הוסרה חסינותו.

ההגנה על ח"כ נועדה להגן עליהם ע"מ:  שיוכלו למלא את תפקידם ללא חשש שיועמדו לדין או יוטרדו; כדי שח"כ יוכל לפקח על השלטון מתוקף היותו נציג ציבור מבלי שהשלטון יוכל לפגוע בח"כ; ובכדי לוודא שהרשות המבצעת לא תיזום אישומי שווא כנגד ח"כ בעיקר מהאופוזיציה ותתחיל לחקור אותו, במטרה לשבש את יכולתו לבקר את השלטון.

המטרה העומדת מאחורי עקרון החסינות היא הצורך להבטיח את פעולתה התקינה של הכנסת הצורך להבטיח את פעולתה התקינה של הכנסת ולא הרצון להגן על חבר הכנסת עצמו. 

קיימים 2 סוגי חסינות:
א.    עניינית – חסינות שלא ניתן להסיר וקיימת כאשר המעשה שעשה ח"כ היה למען מילוי תפקידו או בעת מילוי תפקידו. במקרה שכזה ח"כ לא נושא באחריות פלילית או אזרחית.
ב.     אישית (דיונית פרוצדוראלית) – במידה וח"כ ביצע עברה שלא בעת מילוי תפקידו ולא למען מילוי תפקידו, ניתן להסיר את החסינות.

ביולי 2005 התקבל תיקון לחוק חסינות חברי הכנסת לפיו - אין חסינות אישית אוטומטית לחברי הכנסת מפני דין פלילי. וניתן להגיש נגד חבר כנסת כתב אישום כאילו היה חבר הכנסת אזרח רגיל (חבר הכנסת יכול לבקש שהכנסת תקבע לו חסינות מפני העמדה לדין פלילי והכנסת יכולה לדון בכך ולהחליט האם להעניק לחבר הכנסת את החסינות אותה הוא מבקש).

הסרת חסינות:
חבר הממשלה או כל ח"כ רשאי לפנות ליועץ המשפטי לממשלה ולהמליץ בפניו לבטל את חסינותו של ח"כ. היועץ המשפטי לממשלה, מביא את הבקשה לוועדת הכנסת, שבודקת האם הבקשה להסרת החסינות היא מטעמים נכונים ולא פסולים (מניעים פוליטיים). במידה והוועדה מחליטה ברוב קולות כי יש להסיר את חסינות ח"כ, הנושא מועבר לכנסת. ח"כ הנדון יכול להתגונן ולהשמיע את דבריו בוועדה ובמליאת הכנסת. ההחלטה יכולה להתקבל ברוב רגיל של המשתתפים בהצבעה. הכנסת יכולה לדון בהצעה להסרת החסינות רק אם הודיעו לכל ח"כ על קיום הדיון 24 שעות מראש לפחות. ח"כ יכול לערער על החלטת הכנסת ולעתור לבג"צ (תהליך הסרת החסינות נועד להבטיח הליך משפטי הגון). לאחר הסרת החסינות ניתן להעמיד לדין את ח"כ כמו כל אזרח, אך אין מבטלים בזאת את חברותו בכנסת והוא ממשיך לכהן כח"כ.

 - זכרו: ליועץ המשפטי יש את הסמכות הבלעדית להחליט אם להגיש את הבקשה להסרת החסינות לועדת הכנסת.


 

בעקרון החסינות באים לידי ביטוי מספר עקרונות/זכויות דמוקרטיים:

בעיקרון החסינות מתקיימת הגנה על עיקרון שלטון העם – דמוקרטיה עקיפה, משום שאנו מאפשרים לח"כ למלא את שליחותו כנציג הציבור. לח"כ יש חסינות עניינית שלא ניתן להסירה והיא קיימת כאשר המעשה שעשה ח"כ היה למען מילוי תפקידו או בעת מילוי תפקידו.

 מאידך, יש רבים הטוענים כי החסינות מעניקה העדפה לח"כ, ופוגעת בעקרון השוויון, משום שאם אדם רגיל היה עושה מעשים שכאלו, הוא היה מועמד לדין.

כמו כן, מתקיים גם עקרון שלטון החוק, משום שגם ח"כ כפוף לחוק, ובמידה וח"כ עבר עברה שלא בעת מילוי תפקידו ולא למען מילוי תפקידו (חסינות דיונית פרוצדוראלית), ניתן להסיר את חסינותו ולהעמידו לדין, כמו כל אזרח אחר.

בהליך הסרת החסינות ביקש המחוקק להבטיח את הזכות להליך משפטי הוגן של ח"כ. ההליך הארוך להסרת החסינות מבטיח שהחסינות של ח"כ תוסר בצורה הוגנת.

משנת 1982, בכל מקרה של עברת תנועה של ח"כ מוסרת החסינות מיידית, אלא אם ח"כ הודיע מפורשות כי רצונות להחילה על עצמו.

יש הטוענים כי הסרת החסינות צריכה להיעשות ע"י גורם חיצוני, בשל החשש להשפעות פוליטיות ובשל הקושי הרגשי הנובע מכך שח"כ נדרשים להחליט על העמדה לדין של חבריהם.

זכויות והגבלות של ח"כ -
בנוסף לחסינות יש לח"כ עוד הטבות כגון: שירותי טלפון ודואר וקבלה של כל הפרסומים הממשלתיים בחינם.

 מאידך, יש לח"כ גם הגבלות כגון:
א.      על מנת שח"כ לא יזכה ליתרונות על פני שאר האזרחים במדינה, חל על ח"כ איסור
      להשתמש בתואר ח"כ בכל פעולה שאינה קשורה לעבודתו הפרלמנטרית של ח"כ, או
      כאשר ח"כ מסיים את תפקידו.
ב.      לח"כ אסור לעבוד בשכר פרט לעבודתו בכנסת.
ג.       לח"כ אסור ליהנות משירותי משרד של גופים מחוץ לכנסת.
ד.      ח"כ יכול לסיים את כהונתו במקרים הבאים: 
      הכנסת סיימה את כהונתה.
      ח"כ מונה לתפקיד שמונע ממנו להיות ח"כ
      ח"כ הושעה מתפקידו, או אם התפטר
ה.     את ח"כ שסיים את כהונתו יחליף המועמד הבא ברשימת המועמדים של מפלגתו.

 תהליך החקיקה בישראל הוא ארוך ומסורבל:
ההנחה העומדת בבסיס התהליך הארוך של החקיקה היא שככל שהצעת החוק תעבור שלבים מרובים יותר של דיון והתייחסות, כך יעמיק שיקול הדעת הדרוש לקבלת חוקים הראויים למדינה דמוקרטית. בנוסף, במידה והתהליך יהיה ארוך, גם הציבור יוכל להשפיע על החוק באמצעות יצירת דעת קהל. תהליך החקיקה הארוך מאפשר להקטין את הסכנה של חקיקת חוק חפוז המתעלם מערכים מהותיים לחברה דמוקרטית.

 הליך קבלת חוק בכנסת:
יש להבחין בין הצעת חוק פרטית לממשלתית: בהצעת חוק פרטית, המוגשת ע"י ח"כ בודד (או מס' חכי"ם), ההצעה מועברת בתחילה ליו"ר הכנסת או לסגניו, הבודקים אם ההצעה אינה נוגדת את ערכי היסוד של המדינה (היות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית ויהודית), ואם אין היא גזענית/אנטי דמוקרטית. לאחר האישור, מובאת ההצעה לדיון מוקדם במליאת הכנסת. בסוף הדיון, נערכת הצבעה על המשך הליך החקיקה (שלב הקריאה הטרומית). אם ההצבעה מתקבלת ברוב קולות היא מועברת לדיון בוועדת הכנסת המתאימה, לצורך הכנה לקריאה ראשונה בכנסת.

בהצעת חוק ממשלתית, המוגשת ע"י הממשלה, אין מתקיים שלב הקריאה הטרומית.
הממשלה מקיימת דיון על אישור נוסח הצעת החוק ולאחר אישור ההצעה בממשלה, מוגשת הצעה לקריאה ראשונה בכנסת: ההצעה מוצגת לחברי הכנסת ומתקיים דיון כללי שבסופו מתקיימת הצבעה על ההצעה ובמידה והיא מתקבלת ברוב אזיי היא מועברת לאחת מוועדות הכנסת המתאימות להכנה פרטנית יותר. בוועדה נבדקת ההצעה סעיף סעיף ע"י חברי הכנסת, אנשי מקצוע ומומחים.
התהליך בשלב זה יכול להימשך זמן רב, אולם הוא אמור להבטיח שהחוק שיתקבל בסוף התהליך יתאים במהותו לחברה הדמוקרטית, וכן הוא מאפשר לכל הזרמים בכנסת להשפיע על צורת החוק הסופית. לאחר הדיון בוועדה מובאת ההצעה למליאת הכנסת ומתקיים דיון והצבעה פרטנית על כל סעיף בהצעה (במידה ויש התנגדו לסעיף מסויים, חוזרים לדון עליו בוועדה).
לאחר שהצעת החוק התקבלה בקריאה השנייה, מגיעה הקריאה השלישית בה מצביעים על הצעת החוק כולה, ובמידה וההצעה קיבלה את הרוב הנדרש, חותמים עליה נשיא המדינה, רה"מ והשר שהחוק קשור למשרדו + החוק מתפרסם ב"רשומות" (חוברות המודפסות ע"י המדינה ובהן מפרסמים הצעות חוק, חוקים ותקנות, ע"מ לממש את העקרונות הדמוקרטיים של זכות הציבור לדעת ושלטון החוק המחייבים לפרסם את החוק לקהל הרחב).

הרשות המבצעת – הממשלה (ע"מ 397-407) 

כינון הממשלה – אחר מערכת הבחירות, הנשיא מקיים התיעצות עם נציגי המפלגות (סיעות), לגבי המועמד שירכיב את הממשלה ויהיה רה"מ. לאחר ההתייעצות יטיל הנשיא על אחד מח"כ שיש לו את הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה, את תפקיד הרכבת הממשלה. מכאן שהמועמד להרכבת הממשלה ורה"מ בעתיד חייב להיות ח"כ. רוב חברי הממשלה, גם הם ח"כ (לא חייבים), גם סגני שרים חייבים להיות ח"כ. שיטת הממשל הפרלמנטרי קובעת שהממשלה צריכה לזכות בתמיכת 61 ח"כ לפחות (רוב מוחלט), כשרה"מ מציג את הממשלה בפני הכנסת.

 ממשלה קואליציונית – ריבוי המפלגות ושיטת הבחירות היחסית בישראל, גרמו לכך שעד כה אף מפלגה אחת לא זכתה ברוב המושבים בכנסת כלומר לא זכתה ברוב מוחלט של 61 ח"כ). לכן יש צורך להקים ממשלה קואליציונית, או להכנס להסכם קואליציוני עם מספר מפלגות.

 הסכם קואליציוני הוא הסכם בין מספר מפלגות להרכבת ממשלה ע"מ לזכות באמון של הכנסת (לפחות 61 ח"כ), והוא כולל:
     א)     איוש משרות במשרדי הממשלה והגופים הציבוריים (מנכלי"ם, שגרירים וכד').
     ב)     קווי יסוד של הממשלה.
   

ההסכמים חייבים להיות גלויים, משום ש:
     א)     זכות הציבור לדעת.
     ב)     זכותם של ח"כ לדעת מהן ההתחייבויות שמפלגות הקואליציה לקחו עליהן.
     ההסכמים (הפוליטיים), מחייבים את המפלגות אשר חתמו עליהם, ובמידה ואחד הצדדים
     חושב שהצד השני הפר את ההסכם, הוא יכול לפנות לביהמ"ש ע"מ ל"קבל סעד". במקרה
     שכזה, ביהמ"ש אינו כופה את קיום ההסכם, אלא רק מכריז על הפרתו של ההסכם, ואז
     זכותה של המפלגה המערערת, לפרוש מהקואליציה.

     הממשלות בישראל העדיפו תמיד להקים קואליציות רחבות, משום ש:
     א)     קואליציה רחבה המתבססת על מספר רב של מפלגות, מקטינה את תלותה של הממשלה
           בכל אחת מהשותפות הקואליציוניות הקטנות. כך נחלש כח המיקוח של כל אחת
           מהשותפות הקואליציוניות. אחרת למפלגות הקטנות עלול להיות יותר כוח מאשר מה
           שהבוחרים רצו להעניק להן.
     ב)     קואליציה רחבה שיש בה ייצוג למפלגות המבטאות שסעים בחברה, משקפת את הרצון
           לגשר על שסעים אלו.
     ג)      קואליציה רחבה מחזקת את הלגיטימציה של הממשלה בעיני הציבור.

סמכויות הממשלה – בסעיף 40 לחוק יסוד הממשלה נאמר כי "הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה שעשייתה אינה מוטלת בדין על רשות אחרת". מכאן שלממשלה יש עוצמה רבה, משום ש: לא רק שהממשלה צריכה לבצע את החקיקה של הכנסת וליישם את החלטות הכנסת, אלא היא גם מוסמכת לפעול בשם המדינה במגוון רחב של נושאים. הממשלה יכולה לקבוע מגוון רחב של נושאי מדיניות (כלכלית-לקבוע את המדיניות הכלכלית של המדינה, צבאית – לצאת למלחמה, דיפלומטית – לחתום על הסכמי שלום שבמהלכם היא יכולה לוותר על שטחי המדינה, חברתית – מדיניות קליטת עלייה וכד'), הממשלה מפקחת על הרשויות המקומיות (דרך משרד הפנים).

חקיקת משנה  -
כאמור, רה"מ והשרים ממונים על ביצוע החוקים שנחקקו בכנסת. במקרים רבים הממשלה צריכה להתקין תקנות שמפרטות את ביצוע החוק על מנת שניתן יהיה לבצעו (לדוגמא: אם נחקק חוק איסור גידול חזיר, הרי ששר הפנים צריך לקבוע בתקנות משנה כיצד יש להשמיד את החזירים שגודלו בניגוד לחוק). חקיקת המשנה אינה יכולה לסתור את החקיקה הראשית שנקבעה ע"י הכנסת. חשוב לציין כי הממשלה מעורבת מאוד בחקיקה הראשית של החוקים בכנסת, וכי למעלה ממחצית הצעות החוק הן פרי יוזמה ממשלתית.

לממשלה יש עוצמה גדולה הבאה לידי ביטוי בסמכויותיה לקבוע תקנות לשעת חירום: מיד עם קום המדינה בשנת 1948, היה צורך לנקוט אמצעים מיוחדים כדי להתמודד עם מצב החירום שנבע ממלחמת השחרור. קביעת מצב החירום לא בוטלה במהלך השנים, ומצב החירום הפך להיות מצב קבוע. במצב חירום זה, רשאית הממשלה וכל שר שהוסמך ע"י הממשלה, להתקין תקנות לשעת חירום ע"י השר: "ככל אשר יראה לו לטובת הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום האספקה והשירותים החיוניים". הכנסת העניקה לממשלה את הסמכות לחוקק תקנות לשעת חירום בחקיקת משנה, משום שהבינה שבעת חירום יש להקים מנגנון חקיקה שיבטיח שהעניינים החיוניים יוסדרו במהירות וביעילות.

הגדרה רחבה כל כך של התנאים המאפשרים לרשות המבצעת להתקין תקנות חירום מקנה לממשלה עוצמה רבה, משום שבפועל יש מעט מאוד נושאים שאי אפשר לקשרם עם הגנת המדינה, בטחון הציבור וקיום אספקה ושירותים חיוניים. 

הגבלות לגבי התקנות לשעת חירום:
      א)  תוקפן של התקנות לשעת חירום הוא לשלושה חודשים בלבד וניתן להאריכן רק ע"י
           הכנסת.
     ב)     לא ניתן לתקן תקנה שיכולה להפסיק את עבודת הכנסת או לפגוע בסמכויותיה.
     ג)      במסגרת תקנות שעת חירום הממשלה אמנם יכולה לשנות כל חוק או להפקיע אותו זמנית
           אולם כיום יש חוקים רגילים וחוקי יסוד המוגנים מפני תקנות שעת חירום, כגון: חוק יסוד
           הממשלה, חוק יסוד חופש העיסוק, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וסעיפים מחוק יסוד
           הכנסת. 

הגבלות על הממשלה לגבי תקנות לשעת חירום:
בחוק יסוד הממשלה שהתקבל בשנת 1992 נקבעו הוראות חדשות בדבר מצב החירום במדינה וסמכות הממשלה בקביעת תקנות לשעת חירום. החוק קובע את ההגבלות הבאות:
     א)     שנה לאחר קיום הבחירות לכנסת ה-14 (יוני 1996), יסתיים מצב החירום הקיים בארץ
           מאז 1948.
     ב)     רק הכנסת יכולה להאריך את מצב החירום, וזאת רק לתקופה שלא תעלה על שנה (מאז
           1996 הכנסת מאריכה החלת מצב זה).
     ג)      אסור שתקנות שעת חירום יתירו פגיעה בכבוד האדם (ניתן לפנות לבג"ץ לסעד). 

מטרת ההוראות החדשות בחוק יסוד: הממשלה, הוא להגביל את השימוש בתקנות לשעת חירום, לצמצם את עוצמתה של הרשות המבצעת ולאפשר לרשות המחוקקת להחליט, אגב דיון בכנסת, מתי להפעיל תקנות לשעת חירום, ובכך להגן על זכויות האדם והאזרח במדינה ועל הדמוקרטיה בישראל [למרות שחוק יסוד הממשלה משנת 1992 בוטל בשנת 2001, וישראל אימצה לעצמה את שיטת הבחירות שהיתה נהוגה בעבר (בוחרים רק בפתק אחד את המפלגה המועדפת וזו מקימה מתוכה את נציגה לראשות הממשלה), הרי שהתקנות לשעת חירום לא בוטלו.]

תקנות הגנה (שעת חירום 1945): להבדיל מתקנות לשעת חירום, שהן פרי חקיקה ישראלית, הרי שתקנות ההגנה הנ"ל הן חלק ממורשת החקיקה המנדטורית – בריטית. שמטרתן היתה להיאבק במחתרות. עם קום המדינה נכנסו לקנות אלו למשפט הישראלי מכח פקודת סדרי השלטון והמשפט שקבעה שכל חוק וכל תקנה מתקופת המנדט שלא בולט במפורש בחקיקה ישראלית – תקפים. תקנות אלו מקנות לשר הביטחון עוצמה רבה ע"י מתן סמכויות ביצוע רחבות בתחום הביטחון העלולים לפגוע בזכויות הדם במדינה. למשל: הגבלת תנועותיו של אדם, סגירת אזורים, הכרזה על קבוצה כבלתי חוקית הטלת צנזורה בטחונית על עיתונים ומכתבים וביצוע מעצר מנהלי של אדם מבלי שאדם זה הועמד לדין הורשע.

חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) משנת 1979, הוא חידוש חשוב במאמץ למצוא איזון בין הורך להבטיח את בטחון המדינה ושלום הציבור לבין הצורך להבטיח את עקרונות שלטון החוק במדינה דמוקרטית. החוק קובע כי הסמכות לצוות על מעצר מנהלי נתונה לשר הביטחון בלבד. לרמטכ"ל נתנה סמכות לצוות על מעצר מנהלי ללא יותר מאשר 48 שעות (אינה ניתנת להארכה).
החידוש העיקרי שבחוק הוא בכך שצו המעצר המנהלי כפוף לביקורת שיפוטית.
צו מעצר מנהלי מובא לאישור נשיא בית המשפט המחוזי תוך 48 שעות מביצוע המעצר, ואשפר לערער על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט העליון. בסמכותו של נשאי בית המשפט המחוזי שבפניו הובא צו המעצר לביקורת, לאשר את הצו, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר. תקופת המעצר המנהלי מוגבלת לפי חוק ל-6 חודשים, וניתן להאריכה רק באישור בית המשפט. צו מנהלי מובא לעיון שיפוטי מדי 3 חודשים או בתוך תקופה קצרה יותר, עפ"י קביעתו של בית המשפט (בעקבות החוק החדש התקף בשטח מדינת ישראל, תוקנו והותאמו הצווים המסדירים  את המעצרים בשטחים. הסמכות שהוענקה לשר הביטחון מוענקת לפקד כוחות צה"ל בשטחים.

אחריות ממשלתית – במשטר פרלמנטרי האחריות המשותפת של הממשלה כלפי הכנסת באה לידי ביטוי באחריות משותפת לממשלה כולה, כלומר רה"מ והשרים, אחראיים על מה שהממשלה עושה. הממשלה כולה נושאת באחריות לכל ההחלטות והפעולות שקיבלה, כגוף אחד, ואין הם יכולים לחלוק על פעולות רה"מ או על פעולות שרים אחרים שהתקבלו בהצבעת רוב הממשלה. כלומר שר המתנגד להחלטות הממשלה, יכול להשאר בממשלה ולהיאבק בתוכה נגד ההחלטה, אך אין הוא רשאי לצאת בפומבי נגד החלטות הממשלה. אם הוא מעוניין לצאת נגד החלטות הממשלה, עליו להתפטר ממנה. שר בממשלה או חברי כנסת הנמנים עם סיעה של שר, שהצביעו במליאת הכנסת נגד הצעת הממשלה, או נמנעו מההצבעה בלי שקיבלו את הסכמת הממשלה לצעד זה, דינו/ם כמי שהתפטר/ו מהממשלה. כלומר השרים וכן נציגי הסיעות של השרים בכנסת, חייבים להצביע בכנסת בעד החלטות הממשלה (הבעת אי אמון אינה מתקבלת כלפי שר בודד אלא כלפי הממשלה כמכלול).

אחריות מיניסטריאלית – אחריות זו מוטלת על כל שר הממונה על ביצוע מדיניות משרדו ועל המנגנון המבצע את התפקידים שתחום משרדו. השר אחראי לכל מה שנעשה בתחום משרדו, בין אם הדבר נעשה בידיעתו ובין אם לא. אפילו דברים שנעשו במשרדו בניגוד למדיניותו הכללית ובניגוד להוראותיו, הם באחריותו. אחריות מיניסטריאלית באה לידי ביטוי גם כלפי הכנסת. הכנסת וועדותיה רשאיות לחייב שר להופיע בפניהן. משמעות הדבר שהשר חייב להסביר כל מה שנוגע למשרדו. השר הוא המדווח לכנסת או לוועדותיה, והוא הנושא באחריות של פעילות משרדו. העקרון של קיום אחריות משותפת של הממשלה בפני הכנסת מבוסס על עקרון הפרדת הרשויות, משום שהוא מגדיר יחסי גומלין של איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת ובין הרשות המחוקקת.

היועץ המשפטי לממשלה –
היועץ מתמנה ע"י הממשלה בהמלצת שר המשפטים ובאישור רה"מ.

תפקידי היועץ:
א)     מייעץ למערכות השלטון כדי למנוע הפרות חוק או חריגות מסמכות, ומייצג בתביעות
      אזרחיות או מנהליות את המדינה בבתי המשפט.
ב)   בודק את הצעות החוק ואת התקנות שיוזמת הממשלה ומחווה עליהן את דעתו (החוק
      אינו מחייב את הממשלה לאמץ את חוות הדעת של היועץ, אבל הממשלה אמורה לשקול
      את חוות דעתו המשפטית ולהגיב עליה).
ג)       יוזם בקשה להסרת חסינות של ח"כ ע"מ להעמידם לדין, כאשר יש חשש שעברו על
      החוק.
ד)      רשאי לחלוק על שיקול דעתם של נציגי השלטון ולסרב להגן על החלטותיהם בבתי
      המשפט כאשר לדעתו הן מנוגדות לחוק – שמירה על עקרון שלטון החוק.
ה)     היועץ מופקד על התביעה הפלילית במדינה ובסמכותו לפתוח הליך להגשת כתב אישום
      בנושאים שהוא מוצא לנכון כי יש בהם "עניין לציבור".
      היועץ יכול לעכב הליכים משפטיים פליליים (לסגור תיקים מחוסר עניין לציבור). 

התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה הוא בעייתי ומורכב, משום ש: הוא מתנה ע"י הממשלה וכפוף לה, היועץ צריך לייעץ לממשלה בכל הנוגע לחוקיות פעולותיה והוא מייצג את הממשלה כפרקליט בפני בית המשפט בעתירות המוגשות נגד לבג"ץ, אולם מאידך הוא גם אמור לשמור על שלטון החוק במדינה מטעם הציבור, ולכן הוא מפקח בדרך זו על פעולות הממשלה. הכפיפות *והדואליות הקיימת בתפקיד זה, עלול להזמין לחצים מטעם הממשלה על היועץ 

הפיקוח והביקורת על היועץ המשפטי לממשלה:
א)     הממשלה היא המוסמכת לפטר את היועץ המשפטי.
ב)      הכנסת יכולה לבקר את החלטותיו.
ג)       בג"ץ מהווה אמצעי ביקורת על היועץ ויכול אף להתערב בהחלטותיו, במידה ומוגשות
      נגדו עתירות (כאשר ניכר כי היועץ החליט להעמיד לדין אדם וכי קיים בהעמדה לדין חוסר
      סבירות של ממש).
ד)     התקשורת יכולה לפרסם את החלטות היועץ ולהפוך את החלטותיו לנושא מרכזי הנתון
     לביקורת ציבורית.

 * דואליות כלומר: בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, יש כפילות והתנגשות בין תפקידו כעורך דין של הממשלה המגן עליה לבין תפקידו כמבקר השלטון (הממשלה), כמגן על שלטון החוק.

הרשות השופטת: בתי המשפט (ע"מ 438-425):
במשטר דמוקרטי, כולם (אזרחים ורשויות השלטון), כפופים לחוק ומי שעובר על החוק צפוי להעמדה לדין ולענישה. הרשות השופטת מגנה על שלטון החוק ודואגת שיתקיים.

על מנת שהרשות השופטת תוכל לתפקד כרשות עצמאית ובלתי תלויה בשתי הרשויות האחרות, וכן שתתקיים מערכת משפטית הוגנת המגנה על זכויות האדם והאזרח, פועלת הרשות השופטת על פי מספר עקרונות הדמוקרטיים:

א. הזכות להליך הוגן-
על מנת שמערכת המשפט תהיה הוגנת, נשמרים עקרונות וכללים שונים שמטרתם להבטיח זאת, כגון:
- כל אדם העומד לדין נחשב זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו (התביעה חייבת להוכיח שהאדם אשם).
- כל אדם זכאי להגנה משפטית בבית המשפט ואם הוא לא יכול לממן זאת המדינה חייבת להעמיד לרשותו עו"ד שיגן עליו ("סנגוריה ציבורית").
- כל אדם שנמצא אשם זכאי לערער על פסק הדין בפני ערכאה משפטית גבוהה יותר ובמידה ונמצאו ראיות חשות שיכולות לשנות את פסק הדין הוא רשאי לבקש משפט חוזר, מאידך גם התביעה יכולה לערער על פסק הדין אם היא חושבת שהנאשם לא קיבל את העונש הראוי.
- השופטים פועלים על פי החוק המנחה אותם, כולם שווים בפני החוק
- הדיון בבית המשפט הוא פומבי וכול אדם רשאי להיות נוכח בדיון על מנת שהצדק ייראה לעיני כל. מאידך, במקרים יוצאי דופן (משפטים בהם מעורבים קטינים או במקרים בהם מעורב בטחון המדינה), ניתן לקיים את המשפט בדלתיים סגורות.
- השופטים אינם יכולים לדון במקרים שיש להם נגיעה אישית לנושא הנדון, הערכת הדין יעשה על פי הרוב של דעות השופטים. 

ב .אי תלותה של הרשות השופטת –במטרה להבטיח שמערכת המשפט תתנהג על פי אמות מידה של צדק ושוויון, ועל מנת שהציבור יאמין שניקיון כפיה של הרשות השופטת, חובה שהרשות השופטת תהיה בלתי תלויה (במידה והרשות השופטת תיחשב ע"י הציבור כבלתי תלויה, יכול הדבר לפגוע באמון הציבור בהוגנות של כל ההליך המשפטי, דבר שעלול להביא לפגיעה קשה בשלטון החוק, ולגרום לכך שאנשים יפסיקו לציית לחוק). על מנת שלמור על אי תלותה ועצמאותה של הרשות השופטת מתקיימים העקרונות הבאים:

- הרשות המחוקקת אינה יכולה לבטל מראש או בדיעבד פסק דין שניתן ע"י הרשות השופטת,
  ובמידה והיא מעוניינת בכך, הדבר ייעשה בחקיקה.
- עיקרון הסוביודיצה: אסור לפרסם או לעסוק בנושא הנדון בבית המשפט, על מנת למנוע השפעה
  ולחצים מצד התקשורת ודעת הקהל על השופטים בבית המשפט (ישנם מקרים רבים המעידים
  שהעיקרון לא נשמר בישראל בקפדנות יתרה).
- מינוי השופטים: על מנת למנוע הפעלת לחצים פוליטיים על הרשות השופטת, בחירת השופטים נעשית ע"י וועדה המונה תשעה חברים, כאשר יחסי הכוחות הם: 5 נציגים של הרשות השופטת מול 4 של הרשות המבצעת והמחוקקת. רוב חברי הוועדה הם אנשי מקצוע מתחום המשפט ואינם פוליטיקאים. דיוני הוועדה סודיים.
- תנאי העסקתם של השופטים: שכר השופטים נקבע ע"י וועדת הכנסת, שכרם גבוה יחסית, אסור להם לעבוד בעבודה נוספת (בוודאי לא בדבר הקשור בפוליטיקה), השופטים יכולים לכהן עד לגיל 70, לא ניתן להעביר שופט ממקום כהונתו למקום אחר, אלא בהסכמת נשיא בית המשפט העליון או על פי החלטת בית הדין המשמעתי, לשופטים יש חסינות ולא ניתן לפתוח נגדם בחקירה פלילית אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

חשוב לציין כי: מאחר שמדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, פעלה המדינה לאורך השנים במטרה להתאים את מקורות המשפט בישראל למורשת ישראל. אמנם עד לשנות ה-80, היו עדיין במערכת המשפט בישראל שרידים של חוקים מהתקופה שבה שלטה בא"י האימפריה העותומנית, ושלטון המנדט הבריטי, אולם בשנת 1980 נחקק חוק יסודות המשפט שקבע כי במידה ואין חקיקה או פסיקה מפורשת בנושא מסויים – מקרה זה נקרא "מקרה של לקונה (חסר בחקיקה), אזיי בתי המשפט יסתמכו על עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. בשנת 1984 החליטה הכנסת לבטל את כל שרידי החוקים העותומנים (לעומת זאת יש עדיין שרידים במערכת החקיקה לחוקים מתקופת השלטון המנדטורי).

 

                                             סוגי המשפט בישראל

משפט חוקתי	משפט פלילי	משפט אזרחי
במקרים בהם נפגעו ערכים ועקרונות יסוד של המדינה   או זכויות, בעקבות פעולות  שנעשו על ידי רשויות  המדינה, יכול אזרח לעתור  לבג"צ, ולבקש סעד.   בג"צ יכול להוציא צווים  כדי להגן על הערכים או  הזכויות שנפגעו	במקרים בהם אזרחים או מוסדות עברו על החוק  המדינה יכולה להעמידם לדין  [על עבירות מסוג :         א'. חטא – מאסר עד חודש/קנס ב'. עוון – מאסר מחודש עד שלוש שנים/קנס ג'. פשע – מאסר משלוש שנים עד  מאסר עולם/קנס]	עוסק במקרים בהם אזרחים /חברות פרטיות/המדינה תובעים אזרחים/חברות פרטיות/המדינה מאחר שלא קיימו את חלקם בחוזה שהוסכם ביניהם. במקרים שכאלו  אין עונש שנקבע ע"י החוק .       והמפסיד צריך לקיים את חלקו בחוזה
-------------------------------	-------------------------------	-------------------------------
התובע = אזרח הנתבע = רשויות השלטון האשמה = פגיעה בזכויות/ ערכים העונש = שימוש בצווים	התובע = המדינה הנתבע = אזרחים/מוסדות האשמה = עבירה על החוק העונש = מאסר וקנס/מאסר על    תנאי/קנס	התובע = אזרח/חברה פרטית/המדינה הנתבע = אזרח/חברה פרטית/המדינה האשמה = אי קיום חוזה    העונש = אין עונש של מאסר אולם המפסיד במשפט  צריך לקיים את החוזה שעליו התחייב