עיון בסתירת ומכירת ביכ"נ – מערך שיעור ודף מקורות

 In ג ע"ב – איסור סתירת בית כנסת

לחץ להורדת קובץ WORD של עיון בסתירת ומכיתר בית כנסת (דף מקורות ומערך שיעור)

 

חלק א’- איסור סתירת בית-כנסת:

הקדמה:

בסוגיה לפנינו שני טעמים לפסק ההלכה של רב חסדא: א’ משום צלויי ב’ משום פשיעותא. מיד לאחר מכן הגמרא מביאה שני מעשי-רב: א’ מרימר ומר-זוטרא שעל-פניו נראה כמתאים לטעם הראשון- משום צלויי, וב’ רבינא ור’ אשי שמתאים לטעם השני- משום פשיעותא שהרי אם רבינא שואל על מצב שיש כבר בית-כנסת אחר חלופי- ברור שמותר שהרי יש דוכתא לצלויי, ואם אין בית-כנסת חלופי אז ר’ אשי היה צריך לאסור מטעם זה שאין מקום להתפלל ולא מחשש לפשיעה? אלא ודאי שהם סוברים כטעם ‘משום פשיעותא’.
הפסק של ר’ חסדא מובא גם במסכת מגילה דף כ”ו ע”ב. בגמרא (שם) מובאת ההתלבטות של רמי בר אבא: רמי בר אבא היה בתהליך בניית בית-כנסת חדש והיה בעירו בית-כנסת ישן שהיה צורך לסתור אותו כדי לקחת מקורותיו לשם בניית החדש. ההתלבטות מתוארת כך: ר’ חסדא פסק להלכה שאסור לסתור בית-כנסת קודם שבונים חדש משום פשיעותא, “כהאי גוונא מאי?” (כתב רש”י: “שאין סתירתו אלא לבניינו של זה”) רמי בר אבא שאל את ר’ פפא ואת ר’ הונא ושניהם אסרו לו.

הרי”ף שם (במגילה דף ז’ ע”ב-דף ח’ ע”א מדפיו) מביא רק את הטעם משום פשיעותא. וכן נראה מפסק הרמב”ם בפרק י”א הלכה י”ב מהל’ תפילה שלא הזכיר שום סייג כגון- אם יש כבר בית-כנסת אחר להתפלל בו אלא פסק וכתב שרק אחרי שבונים אחד אחר מותר לסתור את הישן “שמא יארע להם אונס ולא יבנו”.
גם הרא”ש (אצלנו בב”ב פרק א’ אות ד’ ובמגילה פ”ד/א’) פסק כמאן-דאמר משום פשיעותא. הרא”ש כותב שמרימר ומר-זוטרא סוברים כטעם ‘משום צלויי’ ולכן כיון שהיה להם מקום אחר להתפלל בו- סתרו את הישן קודם שבנו אחד חדש והוא דוחה את דבריהם כיון שרבינא ור’ אשי סוברים כטעם ‘משום פשיעותא’.

אבל הרשב”א והר”ן כתבו שמרימר ומר-זוטרא גם-כן חששו לטעם ‘משום פשיעותא’ שהרי לא יתכן שהגמרא תביא שני מעשי-רב זה אחר זה כשאחד סותר את השני מבלי שהיא תציין זאת! בהכרח שיש להבין את הטעם ‘משום פשיעותא’ אחרת (רשב”א) ומה שהתירו לסתור את הישן קודם שבנו את החדש הוא מפני שהיה להם בית-כנסת חלופי ולא רק ‘סתם מקום’ חלופי להתפלל בו. לשיטתם כל שיש ממש בית-כנסת חלופי לכל הדעות מותר לסתור את הישן קודם שבונים את החדש. כלומר, גם ‘משום פשיעותא’ אין חוששים!
איך הרשב”א והר”ן הבינו את הטעם ‘משום פשיעותא’? מדוע כשיש בית כנסת קבוע אחר אין חוששים לפשיעותא? כתב הנימוקי-יוסף (אצלנו בב”ב דף ב’ ע”א מדפי הרי”ף) שהחשש שמא לא יבנו כלל, שמא לא יבנו בית-כנסת אחר לעולם- זהו חשש רחוק ובלתי סביר. החשש שהגמרא עוסקת בו הוא שמא לא ימהרו לבנות ובמהלך התקופה הזו לא יהיה להם בית-כנסת קבוע להתפלל בו כשהדגש הוא על בית-כנסת קבוע.
אלא שלפי זה מה ההבדל בין הטעמים השונים? כתבו התוספות (ד”ה “הג”ה”) שלפי הטעם ‘משום צלויי’ די בכך שיש מקום כלשהו קבוע להתפלל בעוד שלפי הטעם ‘משום פשיעותא’ צריך דווקא בית-כנסת קבוע להתפלל בו.

הטור ושולחן-ערוך באורח-חיים סי’ קנ”ב פסקו להלכה כרי”ף רמב”ם ורא”ש וחששו משום פשיעותא שלא יבנו כלל ולכן אפילו אם יש בית-כנסת אחר אסור.
לגבי פסק הרמ”א- עיין בחלק ב’ בנוגע לאיסור מכירת בית-כנסת.

חלק א’- הרחבה בנוגע לאיסור סתירת בית-כנסת:

1.      פסק ההלכה של רב חסדא וב’ הטעמים לפסק זה:
א.      גמרא בבא-בתרא דף ג’ ע”ב:
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי.
איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא דוכתא לצלויי
ב.      גמרא מגילה דף כ”ו ע”ב:
רמי בר אבא שיעות בני בי כנישתא, הוה ההיא כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מינה, ועיולי להתם. יתיב וקא מיבעיא ליה הא דרב חסדא. דאמר רב חסדא: לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, התם- משום פשיעותא, כי האי גוונא מאי? אתא לקמיה דרב פפא- ואסר ליה, לקמיה דרב הונא- ואסר ליה
2.      שני ‘מעשי-רב’:
ג.        גמרא בבא-בתרא דף ג’ ע”ב:
מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא.
א”ל רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי, מאי? אמר ליה: דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו. שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי, מאי? א”ל: זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו. א”ה, אפי’ בנו נמי! אמר ליה: דירתיה דאינשי לא מזבני

 

3.      פסק הרמב”ם והרא”ש:
ד.      רמב”ם הל’ תפילה י”א/י”ב:
“אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואחר-כך סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן”
ה.      פסקי הרא”ש על בבא-בתרא א’/ד’:
“מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא. אינהו סברי משום צלויי והוה להו דוכתא לצלויי.
אמר ליה רבינא לרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי וכו’. אינהו סברי משום פשיעותא להכי שקלי וטרו היכא שהכל מזומן אי איכא למיחש לפשיעותא. והלכתא כוותייהו דאפילו אי איכא דוכתא לצלויי אסור משום פשיעותא”
4.      דעת הרשב”א והר”ן:
ו.        חידושי הר”ן לבבא-בתרא דף ג’ ע”ב:
“מאי ביניהו איכא ביניהו דאיכא דוכתא לצלויי- כלומר דלמאן דאמר משום צלויי ליכא אבל למאן דאמר משום פשיעותא איכא, שכיון שאינו בית הכנסת קבוע חיישינן לפשיעותא דמתרשלי מלבנותה קצת ובימים שבינתים לא יהא להם בית הכנסת קבוע להתפלל. אבל ודאי כל שיש להם בית הכנסת אחר קבוע לכולי-עלמא שרי, דאי משום צלויי ליכא, ואי משום שיעות אנמי ליכא דאפילו נתרשלו מלבנותה קצת זמן כבר יש להם בנתים בית הכנסת קבוע להתפלל, ולפשיעותא דלא בנו לה לעולם ליכא מאן דחייש…וכן דעת הרשב”א ז”ל”
  • לפי הר”ן מהו בדיוק החשש ‘משום פשיעותא’ וכיצד קיומו של בית-כנסת אחר פותר את החשש? לדעתך, לפי הר”ן מה יהיה במצב שבו כן קיים חשש שמא לא יבנו לעולם?
5.      פסק הטור ושלחן-ערוך:
ז.       טור אורח-חיים סימן קנ”ב:
“אין סותרין בית-כנסת כדי לבנות אחרת שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחרת אלא בונין האחרת תחלה ואח”כ סותרין הישנה…”
ח.      שלחן-ערוך שם:
“אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר אלא בונים אחר תחלה ואח”כ סותרים הישן…”

 

6.      מחלוקת המגן-אברהם והטורי-זהב:
ט.      טורי-זהב שם סעיף קטן א’:
“…ולזה נראה דגם הרמב”ם והטור סבירא להו כן, ואף על גב דלא הזכירו דמהני בי כנישתא אחריתא, נלמד ממילא מדאמרו אלא בונים האחרת תחילה ואחר כך סותרים ומזה נלמד דאי איכא אחריתא הוה ליה כאילו בנו אחרת דמה הפרש יש ביניהם וכן כתב רמ”א סימן קנ”ג…”
י.        מגן-אברהם שם:
“שמא יארע- ולכן אפילו יש להם שני בית הכנסת אסור!”
  • לשיטת הט”ז קשה איך העובדה שיש בית-כנסת אחר פותרת את החשש שמא לא יבנו לעולם? והרי לזה חוששים הרמב”ם והרא”ש.

 

חלק ב’- איסור מכירת בית-כנסת:

מה פסק הרמ”א בנוגע לאיסור סתירת בית-כנסת? ובכן, זה מורכב:
מחד, הרמ”א מביא להלכה את ההגהות אשר”י שלא רק סתירת בית-הכנסת כולו אסורה אלא אפילו לקחת אבנים מבית הכנסת הישן על-מנת לבנות את החדש- גם זה אסור. ההגהות אשר”י מסיים שזה דווקא כשאין מקום אחר להתפלל בו וברור (?) שהוא סובר כרשב”א ור”ן שכאשר יש מקום אחר להתפלל בו אז אין חוששים משום פשיעותא. אבל הרמ”א השמיט את הסיומת הזו ומשמע שהוא לא סובר כן אלא כרי”ף רמב”ם ורא”ש טור ושו”ע.
מאידך, בנוגע לאיסור מכירת בית-כנסת הרמ”א פוסק את דברי הרמב”ן (שלהלן) שהולך אף הוא לפי שיטת הרשב”א והר”ן שכאשר יש בית-כנסת אחר להתפלל בו אין חוששים משום פשיעותא.
אם-כן, מה כוונת הרמ”א לפסוק? הבה ונראה את הדברים בס”ד.

הקדמה:

מה יהיה הדין אם אינם רוצים להרוס את בית-הכנסת ולבנותו מחדש אלא רוצים למכור את בית-הכנסת? האם גם אז זה כפוף לפסק ההלכה של ר’ חסדא?

דין מכירת בית-כנסת מבואר במשנה במסכת מגילה (דף כ”ה ע”ב). אמרו שם שבני העיר שמכרו בית-כנסת קונים בכסף תיבה שקדושתה גדולה יותר כיון שיש בכסף קדושה ואי-אפשר לעשות בו מה שרוצים אלא בכפוף לכלל: “מעלים בקודש ואין מורידין”. ובגמרא סייג ר’ יונתן את האפשרות למכור בית-כנסת: דווקא כשאלה שמתפללים בו הם בני הכפר או העיר האלה בלבד, אבל בית-כנסת של כרכים שאנשים באים להתפלל בו מכל הסביבה- שייך לכלל ישראל ולא רק לאנשי העיר ולכן אינם רשאים למכור אותו.

הרמב”ן בחידושיו שם מבחין הבחנה חשובה ועקרונית מאוד בנוגע להבדל שבין סתירת ביה”כ לבין מכירתו: בית כנסת הרוס בקדושתו עומד! שהרי ניתן לשקמו ולהשתמש בו בעוד ביה”כ שז’ טובי העיר החליטו למוכרו- הקדושה פוקעת ממנו ועוברת לכסף שקבלו תמורתו! הוא כותב שזה כמו שאר תשמישי מצווה שברגע שעובר זמן המצווה שלהם- פוקעת קדושתם וביה”כ שהחליטו למוכרו- דומה שעבר זמן מצוותו.
למרות זאת, הרמב”ן מוסיף שבני כפר אמנם רשאים למכור את בית-הכנסת שלהם אך “אין ספק” שזה דווקא אם יש להם בית-כנסת אחר שאם לא כן- “ודאי אסור” וכפי שפסק ר’ חסדא.

דברי הרמב”ן הללו הובאו בבית-יוסף סי’ קנ”ג (ד”ה “והא דאמרינן”) ונפסקו ברמ”א שם סע’ ז’.
הגר”א (שם; סי’ קנ”ב אות א’) מעיר שההיתר של הרמב”ן למכור בית-כנסת כשיש בית-כנסת אחר תואם לשיטת הרשב”א והר”ן שראינו בסוגיית סתירת בית-כנסת, שאם יש בית-כנסת אחר לא חוששים גם משום פשיעותא. אמנם אם אין ביה”כ אחר אז מיד קיים חשש ‘משום פשיעותא’ לשיטת הרשב”א והר”ן, בין בסתירה ובין במכירה, שהרי הם פי’ שהחשש הוא שיתרשלו ובאותו הזמן לא יהיה ביה”כ קבוע להתפלל וזה הלוא שייך בכל מקרה.

ונראה שגם לפי הרי”ף הרמב”ם והרא”ש אמנם את ביה”כ בעודו בנוי אסור למכור אפילו לצורך פדיון שבוים, אבל אם מכרו את ביה”כ אז בדיעבד מותר לתת את הכסף למצוות חמורות כאלה או לקדושות חמורות יותר מביה”כ. לכן גם לשיטתם שייך חשש פשיעותא שלא יבנו לעולם במכירת ביה”כ בדיוק כמו בסתירתו. לכן לשיטתם לא יהיה די במה שיש ביה”כ אחר אלא צריך שיבנו תחילה את ביה”כ החדש ורק לאחר מכן יהיה מותר למכור.

אז איך יתכן שהרמ”א פוסק כאן כשיטת הרמב”ן שאם יש ביה”כ אחר מותר למכור? והרי באיסור סתירת ביה”כ נראה מפסק הרמ”א שגם הוא פוסק כרמב”ם ורא”ש וטור שגם כאשר יש בית-הכנסת אחר אסור לסתור את הישן עד שלא בונים את החדש? שהרי הוא מביא את דברי ההגהות אשר”י ומשמיט את סוף דבריו, וכפי שהזכרתי לעיל?

גם בהבנת פסק הרמ”א נחלקו גדולי הפוסקים: המגן-אברהם ‘תיקן’ את לשון הרמ”א שמה שכתב הרמ”א שיש בית-כנסת אחר הכוונה היא- שבנו אחד חדש. אבל באמת גם לפי הרמ”א אם מדובר בבית כנסת שכבר היה- אין די בזה!
לעומת זאת, הט”ז כתב שהרמ”א בעצם פוסק כאן שכאשר יש בית-כנסת אחר מותר לסתור את הישן או למכור אותו. וכך הסכים גם הגאון-מווילנא בביאורו.

חלק ב’- איסור מכירת בית-כנסת:

1.      איסור לקיחת אבנים מישן לחדש:
יא.   הגהות אשר”י מגילה פרק ד’ אות א’:
“וכן אסור ליקח אבנים מבית הכנסת ישנה כדי לבנות בחדשה כי ליכא דוכתא לצלויי
יב.    פסק הרמ”א בסי’ קנ”ב:
“הגה: ואסור ליקח אבנים מבית-הכנסת הישנה כדי לבנות חדשה…”

 

2.      איסור מכירת בית-כנסת:
יג.     משנה מסכת מגילה דף כ”ה ע”ב:
בני העיר שמכרו רחובה של עיר- לוקחין בדמיו בית הכנסת. בית הכנסת- לוקחין תיבה, תיבה- לוקחין מטפחות, מטפחות- יקחו ספרים, ספרים – לוקחין תורה…”
יד.    גמרא שם דף כ”ו ע”א:
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא אתו ליה – לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים
טו.   רמב”ם הלכות תפילה פרק י”א הל’ ט”ז:
“במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת? בבית הכנסת של כפרים, שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו, שאם רצו כולם למוכרו מותרין. אבל בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה-
נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם”

 

3.      התנאי שהוסיף הרמב”ן ופסק רמ”א:
טז.   חידושי הרמב”ן מגילה שם:
“…לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו- נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו. אבל אם נמלכו למכרו- כבר עבר זמן מצותו, כסוכה לאחר שבעה, ונפקעה קדושה דמצוה מיניה.
ואין ספק דמכירה זו האמורה בבית הכנסת בכל מקום אינה אלא בשיש להן בית הכנסת אחרת, דאי לאו הכי ודאי אסור כדאמרינן בבבא בתרא: לא ליסתר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי…”
יז.     הגהת הרמ”א בסימן קנ”ג סע’ ז’:
“וכל זה [ההיתר של בני כפרים למכור את בית-הכנסת שלהם] לא מיירי אלא כשיש להם בית-הכנסת אחרת אבל אם אין להם רק בית-הכנסת אחת אסור למכרו דהא אפילו לסתרו אסור עד שיבנו אחרת…”

 

4.      מחלוקת המגן-אברהם והטורי-זהב:
יח.   טורי-זהב סימן קנ”ב סעיף-קטן א’:
“…ולזה נראה דגם הרמב”ם והטור סבירא להו כן, ואף על גב דלא הזכירו דמהני בי כנישתא אחריתא, נלמד ממילא מדאמרו אלא בונים האחרת תחילה ואחר כך סותרים ומזה נלמד דאי איכא אחריתא הוה ליה כאילו בנו אחרת דמה הפרש יש ביניהם וכן כתב רמ”א סימן קנ”ג…”
יט.   מגן-אברהם סי’ קנ”ג סעיף-קטן ט”ז:
“וכל-זה. פירוש- הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פירוש שבנאו עכשיו אחרת אבל בשיש להם שני בתי הכנסת מקודם אסור למכור אחד דהא אפילו לסתור אחד אסור”
כ.      הגאון מווילנא בביאורו לסימן קנ”ג סעיף-קטן כ”ו:
“וכל זה וכו’. וכפירוש הר”ן דאם יש להם בית-הכנסת אחרת לא שייך אף טעמא דפשיעותא”

 

Recommended Posts

כתבו תגובה

Contact Us

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

Not readable? Change text. captcha txt

התחל/י לכתוב , בסיום הקש על מקש Enter לביצוע החיפוש

נגישות