חומרת היזק ראיה
לחץ להורדת קובץ WORD של העמקה – חומרת היזק ראיה
(א) מטרות השיעור:
ידע:
- א. הבנת החשיבות המכרעת שייחסו חז”ל לפרטיות!
- ב. ב’ השלכות הלכתיות של חשיבות זו.
- ג. נתעלם מדין ‘פותח חלון לחצר חברו’ כדי להקל ולקצר.
מיומנות:
הדיוק וחשיבותו- בקטע “יש לי מושג” הוסבר המושג התלמודי “טעמא ד…” שמייצג את מלאכת הדיוק, הסקת מסקנות וביסוס יסודות ועקרונות על גביהם. בהרחבה כאן נראה איך הפוסקים המשיכו עם קו החשיבה הזה וננסה לאמץ אותו. זה מחנך אותנו להליכי עומק: לא רק מה המסקנה? אלא איך הסיקו את המסקנה?
(ב) קישור לפשט:
הגמרא מדייקת את המשנה לפי הפרשנות של מאן-דאמר “גודא”: לשיטתו בניית הכותל ומניעת היזק-ראייה תלויה ברצונם למרות שחלקו ביניהם את החצר. מכך היא מסיקה שהיזק ראייה איננו נזק מוכר בחצר השותפים. כפי שנראה בס”ד, הרי”ף מקשה שלכאורה אין הכרח להסיק מסקנה זו.
קח בחשבון שהרי”ף חשב שזה כן קשור לפשט. עכשיו תחשוב שוב.
(ג) מבוא:
דבר ראשון נלמד את דברי הרי”ף (מקור א’): הוא הקשה- מי אמר שבניית הכותל והסרת היזק-ראייה תלויה ברצונם של השותפים לפי מאן-דאמר “גודא” בגלל שהיזק-ראייה מבחינתו לא נחשב לנזק מוכר בחצר השותפים? אולי הסיבה שהוא תולה את זה ברצונם נובעת מסיבה אחרת: למרות שהיזק ראייה כן נחשב נזק מוכר בחצר השותפים, המשנה עוסקת בשותפים שכבר גרו כך יחד (נניח במשך 3 שנים) מבלי שאף אחד מהם יתלונן על כך- מה שיצר ‘חזקה’ והקנה זכות לכל אחד מהם להמשיך ולחיות כך למרות שזה מזיק את השותף השני. ה-‘חזקה’ היא שסילקה מכאן את היזק הראייה ולכן זה תלוי ברצונם! מניין לגמרא להסיק שמאן-דאמר “גודא” סובר שהיזק ראייה אינו נחשב היזק?
על קושייתו זו הרי”ף ייסד יסוד ולימד אותנו עיקרון חשוב: על הצד שהיזק ראייה כן נחשב נזק- שום ‘חזקה’ בעולם ושום מצב בעולם לא יכול לאפשר למישהו- להתעלם ממנו. לעולם נותרת החובה להסיר היזק ראייה! ולעולם זה לא יהיה תלוי ברצונם אלא תמיד אחד הצדדים יכול לכפות את חברו להסיר את הנזק. לכן לא נותרה לגמרא ברירה אלא להסיק שלפי מאן-דאמר “גודא” היזק ראייה לא נחשב היזק ואז זה תלוי ברצונם.
לפי הרי”ף היזק הראייה שייך לקטגוריית הנזקים החמורה ביותר (מקור ב’). ניתן למצוא בקטגוריה זו בין השאר את: “קוטרא”= עשן כבד וסמיך שמזיק את הסביבה וחובה להפסיקו, “ובית הכסא”= ריח בית הכסא שאיננו מכוסה הוא ריח קשה ובלתי נסבל וגם אותו חובה להסיר. על נזקים מקבוצה זו נאמר בגמרא: “אין חזקה לנזקים”.
על מסקנה זו, ככל שמדובר בחצר השותפים, אין חולק!
האם יתכן למחול על היזק ראייה? בהקשר זה נראה את דעת הרמב”ן (מקור ג’) ביחס לאפשרות המחילה על נזקי עשן וריח בית-הכסא, ואת דברי הרא”ש (מקור ד’) ביחס לאפשרות המחילה על היזק-ראייה בחצר.
שניהם הסכימו לדעה אחת לפיה ניתן למחול אפילו על קטגוריית הנזקים החמורה הנ”ל אלא שהדבר דורש עדים וראיות שאמנם מחל על כך.
נשאל: למה לדעתך, אדם יכול למחול על נזק כה חמור? מה היסוד הלמדני כאן? איזה עיקרון חשוב ניתן להוציא מכאן ביחס להיבטים השונים שיש בכל נזק? וגם- עיקרון חשוב ביחס לאחריות של האדם על ההחלטות שהוא מקבל?
כדאי להכיר בהקשר זה שישנן דעות אחרות לפיהם בקטגוריית הנזקים הללו אפילו אם אדם עשה קניין(!) על מחילת ההיזק יכול לומר אחר-כך “סבור הייתי שאני יכול לשאת את זה, ואיני יכול לשאת את זה!” ולחזור בו. אך שיטות אלה אינם עיקר להלכה.
דף מקורות להרחבה:
| 1. חומרת היזק הראייה בחצר השותפים: |
| א. הרמב”ן בחידושיו בשם הרי”ף: “קשיא ליה לרבינו הגדול ר’ יצחק אלפסי ז”ל מנא-לן דמשום היזק ראיה לא שמיה היזק הוא, דילמא לעולם אימא לך- דהיזק ראיה שמיה היזק, והכא במאי עסקינן: בדאחזוק הנך שותפי למידר בלא מחיצה בתר דפלוג, דאחזוק להו בהיזק ראיה…? וניחא ליה: אי סלקא דעתך היזק ראיה שמיה היזק- לא מהני בה חזקה! דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק ליה הוה ליה כקוטרא ובית הכסא, כך כתב בתשובותיו…” |
| 2. עשן כבד וריח בית-הכסא אין להם חזקה: |
| ב. בבא בתרא דף כ”ב ע”ב- כ”ג ע”א: “רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי[=עצי תמרים נמוכים] דהוו אתו אומני[=מקיזי דם לרפואה] ויתבי תותייהו [=ויושבים תחת הדקלים], ואתו עורבי[=עורבים]– אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי[=ריבוי הדם תחת הדקלים הביא עורבים רבים להסתובב שם, בשל הדם, ואגב כך אכלו העורבים גם את התמרים]. אמר להו רב יוסף: אפיקו לי קורקור מהכא[=סלקו את מקיזי הדם מכאן כדי שהעורבים המקרקרים ומרעישים יסתלקו]. א”ל אביי: … והא אחזיק להו?[=כבר תקופה שהם מקיזים דם שם ולא אמרת דבר ובכך הם קנו זכות לשבת שם ולהקיז דם?] הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין[=בנזקים כאלה חמורים- לעולם נשמרת לאדם הזכות לדרוש שיפסיקו להזיק אותו]. ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר: בבית הכסא?[=והרי רק בעשן כבד וסמיך או בריח רע מאוד נאמר הכלל הזה, שאין חזקה לנזקים?] אמר ליה: הני לדידי דאנינא דעתאי, כי קוטרא ובית הכסא דמו לי[=עבורי רעש העורבים וטינופת הדם חמורים בנזקם כמו העשן והריח!]” |
| 3. מחילה על נזקי עשן וריח או היזק ראייה: | |
| ג. הרמב”ן: “אין חזקה לנזקין. יש מחלוקת, שיש אומרין כשם שאין חזקה לנזקין כך אין להם ראיה. שאפילו באו עדים שמחל לו נזק זה וקנו ממנו- לאו כלום הוא ומסלקינן ליה! משום דאמר-ליה: ‘סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל’… ואחרים אומרים חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו בשטר…ומסתברא דליכא למיחש להני מילי ולעולם חזקה אין להם הא ראיה יש להם בין במחילה ממש שנתן לו רשות בין במכר…ולפי דעתי שאינו צריך קנין…” |
ד. רא”ש בפסקיו למסכת בבא-בתרא: “…אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה ואי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי האי היזקא לקוטרא ובית הכסא דאמרינן לקמן- דלית להו חזקה. הלכך צריך לסייעו בבנין הכותל. אבל אם יש עדים שמחלו השותפין זה לזה על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהן. אף על פי שהאומר לחבירו: ‘קרע כסותי!’ ו-‘שבר כָּדִי!’ יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו? שאני הכא דתביעת ממון יש ביניהן שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבנין הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחלו לו עליו שזכה במחילתו בלא קנין” |
