קריינית1
רגע לפני יום העצמאות, רגע לפני השמחה, החגיגות, רגע לפני אנחנו מתייחדים עם הבנים והבנות, האבות והאמהות שהקריבו את דמם, את נפשם למעננו.
דווקא עכשיו, כשמדינתנו חוגגת 60 שנה, דווקא עכשיו כשבנינו-  זכריה באומל, יהודה כץ, צבי פלדמן, רון ארד, גלעד שליט, אהוד גולדווסר, ואלדד רגב,  נמצאים בשבי במקום לא נודע,דווקא עכשיו כששדרות מאוימת, דווקא עכשיו כשהמתיחות גוברת.
נייחד ונתייחד עם זיכרון חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. 
אני מתכבדת להזמין את ראש האולפנה מר מכאל בנסון לקריאת יזכור.
הקהל מתבקש לעמוד.
אני מתכבדת להזמין את רב האולפנה הרב חגי כהן לקריאת פרק תהילים ולימוד משניות לעילוי נשמת הנופלים.
צפירה.

קריינית 2
הקהל מתבקש לשבת.
מי יודע דרך השכול – כתב  ליפא אהרוני, קיבוץ סעד
מי יודע דרך השכול, נוחת לפתע, מבקיע חומת הבית מבעד לדלת חותר.
אינו מבחין ביו אמא לאבא, בין אח לאחות, בין בן לבת, אותם כואבים, דואבים, בודדים משאיר.
אין לו מעצורים, אין לו רחמים מכה, הוא מצליף, הוא שובר.
מי יודע דרך השכול, את המאור בעיניים מכבה,הוא צובע את השער בלבן
משאיר קמטים על הפנים, הוא חודר כליות ולב, מכרסם, פוצע, מכאיב.
דרך השכול מי יודע פורץ בסערה, משבית כל שמחה, מרבה תהיות, למה ומדוע.
בלילה וביום אינו נותן מנוח. גם אם נעלם, ולא נראה אותו יותר, הוא שוכן בחדרי הלב
ואינו יוצא אף פעם.
 בטקס זה נציין את מלחמות ישראל לאורך 60 שנות קיום המדינה, לכל מלחמה נייחד קטע ושיר שחובר בזמן המלחמה או בעקבותיה.
 מלחמת העצמאות - המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949. "מלחמה אפורה עקשנית ושותקת" כך כינה חיים גורי את מלחמת תש"ח. רק אמונה בה' ובצדקת המעטים, ובתוכם פליטים רבים-ניצולי השואה אפשרה את הלחימה שקבעה את גבולות המדינה.

קריינית 3
מתוך נאום נשיא המדינה- בעצרת הממלכתית לשואה ולגבורה ביד ושם 2005
...רוב ניצולי השואה חזרו לחיים, אולם נאלצו לעמוד מול מבחני הישרדות קשים, מול הבדידות, בלי הורים, בלי אחים, בלי ילדים בלי בית.
הניצולים במעמד של פליט, נשארו רעבים ותְשושי-כוח עם זיכרונות קשים מלווים בְסיוטים. לרבים מהם יום השחרור היה גם היום הראשון להתרסקות ולְמאבק קיומי חדש, הם צללו עם השחרור אל עבר התהום, לַחלומות, לסיוטים, לִנְדודי שינה, לְמחלות קשות, לְסבל וְיִיסורים.
רבים היטלטלו לאחר השחרור בְרַחֲבי אירופה במחנות עקורים. אחרים, עשו לבדם את דַרכם לא"י, אבל שַעֲרי הארץ היו נעולים לִפניהם וגורְשו מֵהארץ חזרה לים, יש שטבעו או הוטבעו, ויש ששוב ננעלו בין גִדְרות תיל.
והיו שזכו וְהִגיעו לָארץ, אך כאן נאלצו להילחם מול צִבְאות ערב, בִקְרבות מלחמת השחרור. רבים מהם שהיו נצר אחרון למשפְחותיהם, נפלו בַקרב על האדמה שחלמו ולא זכו לִבְנות בה את ביתם.
מאיר קוטס עבר 5 סלקציות במהלך המלחמה, נסע בארבעה טרנספורטים, הוריו וַחמש אַחְיותיו הלכו לְמַחנות המוות.הוא עבד במחנות הכפייה, וְנִכְלא בבירקנאו – אושוויץ.
הוא היה בטוח שהוא היהודי האחרון שנשאר בָעולם, מאיר עלה לארץ , בלי שפה, בלי משפחה, התנדב  ונלחם כאן במלחמת העצמאות. נפצע ב-1970 במלחמת ההתשה, בִתְעָלת סואץ, מאיר שלא כרבים מהניצולים שנהרגו  במלחמה זו  זכה להקים משפחה לתפארת, הוליד ילדים ונְכדים.

קריינית 4
בימי מלחמת העצמאות עם השמע צפירת האזעקה, היינו יורדים למקלט יחד עם כל דיירי הבניין שלנו. במקלט היו רק כמה ספסלים, הצטופפנו ישבנו בשקט, גם הילדים, לא הייתה כל בהלה והתרגשות, למרות הפגזים ששרקו מעלינו ולמרות ההתפוצצויות שנשמעו די קרוב אלינו. משפחות שבדרך כלל לא דיברו ביניהן התיידדו כאן. בהפוגות הקצרות הביאו הדיירים אוכל ושתייה וחילקו בין כול שכניהם על אף המחסור הגדול במצרכי מזון.
באחת האזעקות, אחת הנשים המבוגרות דאגה מאוד לבתה שגרה בשכונת נחלאות כי לא היה שם מקלט. בעת ההפוגה בין האזעקה הבאה, התנדבה דיירת צעירה לצאת ולחפש את בתה ולהביא אותה אלינו למקלט, למרות שהדבר היה כרוך בסכנה להיפגע בדרך. בשעת סכנה שררה אחווה, הכול היו מלוכדים ועזרו זה לזה.
שיר: הרעות

קריינית 5
מלחמת סיני הידועה גם בשמה הרשמי "מבצע קדש", הייתה מלחמה יזומה של ישראל לכיבוש חצי-האי סיני והשתלטות על תעלת סואץ.
מלחמת סיני מנקודת מבטו של ילד בן 10: שלום, שמי בני. נולדתי בישראל, בתקופת מלחמת השחרור. ב-1948, כשקמה מדינת ישראל, גרתי עם בני הוריי ושלושת אחיי הצעירים ביפו . גרנו ׂבבית ערבי שננטש על ידי דייריו הערביים במנוסתם בעת כיבוש העיר בידי יחידות האצ"ל וההגנה, בזמן מלחמת השחרור.
בלילה קר אחד, ב-29 לאוקטובר 1956, נשמעה באמצע הלילה צפירת אזעקה ברחבי מדינת ישראל, אשר הכריזה על מלחמה נגד מצרים ועל סכנת הפצצה מהאוויר. כילדים, לא ידענו במה מדובר ומה הרקע למלחמה. הופצו שמועות על בעיות בתעלת סואץ שבמצרים, ושהערבים מבקשים לזרוק אותנו לים.
הוריי העירו אותנו משנתנו, וכשכולנו לבושים בפיג'מות, ירדנו יחד לחדר המדרגות בכניסה לבניין, אשר שימש לנו כמקלט כי עדיין לא מקלטים מסודרים. שם פגשנו את שאר הדיירים, גם הם כמונו בפיג'מות. לא ניכרה בהלה, רק חוסר נוחות, וכך בסבלנות המתנו עד הישמע צפירת ההרגעה.
הייתי אז בכיתה ה', ובימים שלאחר מכן , המשכנו בלימודינו בבית הספר כשברקע המלחמה. מחנכי הכיתות הסבירו לנו את הרקע למלחמה. נאמר לנו שצה"ל צבא צעיר, ועדיין לא מאורגן, ויש מחסור בציוד חורפי. ביקשו שכל משפחה תתרום ככל האפשר ציוד מתאים כדי לשלוח ללוחמים. ההתלהבות הייתה עצומה. אספנו כל שניתן מהבית. האמהות והסבתות סרגו במו ידיהן סוודרים, כפפות לידיים וצעיפים לחיילי צה"ל, וצירפו יחד גם ופלים, שוקולדים ושמיכות. את כל הכבודה הזאת לקחנו לבית ספרינו, שם דאגו שתגיע למשלוח החבילות לחיילים. איסוף הציוד נמשך עד תום המלחמה ועד שובם של חיילי המילואים לביתם. המלחמה נסתיימה בניצחון שלנו!

קריינית 6
דוד בן גוריון שלח אגרת לחיילי חטיבת 9 עם כיבוש שארם אל שייך: "הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו – ואחד המבצעים המופלאים בתולדות כל העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה:  'שמעו עמים – ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד"  אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה תיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
 סיום המלחמה לווה בתקווה לעתיד, בשמחה על הניצחון ובעצב על ההרוגים  הרבים בניהם בני קיבוצים ומושבים חקלאיים...

שיר: אנחנו מאותו הכפר

קריינית 7
ב-5 ביוני בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים.
כל מי שחי בימים ההם זוכר את ימי ההמתנה, הימים שבהם ידעו שתפרוץ בקרוב מלחמה וחיכו לרע מכל. כל מי שחי בתקופה הזאת זוכר את הפחד הנוראי של ימי המלחמה. כולם זוכרים את ימי השמחה האדירה עם כיבוש הכותל והניצחון המזהיר של צה"ל.
 כתב הרב  איסר יהודה אונטרמן- ראש הרבנים לישראל-  לאור ההישגים שזכינו להם בעז"ה, גואל ישראל ומושיעו,  צריך להתבונן בנסים הגלויים של ההשגחה העליונה במלחמת ששת הימים ובשחרור ירושלים וסביבתה.
ידענו היטב לפני עשרים שנה, כי עמי ערב מסביב יצאו מאוחדים למלחמה נגדנו. כי גם תחת השלטון המנדטורי חתרו נגדנו בכל עוז, להפסיק את העלייה היהודית, לאסור קניית קרקעות ע"י יהודים ולמנוע כל התרחבות שהיא של היישוב היהודי. נוסף לזה הסיתו את האוכלוסייה הערבית שבא"י לעשות בנו פרעות. לא היה אפוא כל ספק כי מיד אחרי ההכרזה של מדינת ישראל יוציאו לפועל את איומיהם ויצאו חוצץ נגדנו למלחמה, וברור שכל זה לא נעלם מאתנו כלל אולם היינו נכונים להתגונן במסירות נפש ולבצר את המדינה, שראינו בה חזות הכל; ובעומק לבנו הייתה האמונה שהתשועה בוא תבוא. והניצחון יהיה על צדנו.
האמונה הזאת הייתה נשענת לא על שיקולים של כוח שלנו כאיזון לכוחותיהם ולא על אשליות כי צבא זר של עמים אחרים עשוי לבוא לעזרתנו, אלא על היסוד שנקבע בחביון לבנו, כי "נצח ישראל לא ישקר". בנסים הגלויים של מלחמת ששת הימים. כל אחד מאתנו שמע בעמקי לבבו קולו של הנביא ישעיהו: "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל". במלחמת ששת הימים הובלטה ביתר שאת יד ההשגחה העליונה, שהכרענו את האויבים שנאספו עלינו בכוח גדול ובנשק רב להשמידנו.  

קריינית 8
מלחמת ששת הימים - יוני 1967 ,פרצה לאחר שלושה שבועות של המתנה דרוכה. המלחמה הסתיימה בניצחון גדול. גבולות הארץ הורחבו, מפת הארץ גדלה והכילה מעתה את הגולן בצפון, סיני בדרום, יהודה ושומרון וירושלים השלמה בתווך רבים היו הנופלים במלחמה זו .
מתוך מכתב ששלח גדי יהודאי מעין-חרוד לאחר תום הקרבות בירושלים- מכתב בשעת רגיעה. מה ההמשך-קשה לדעת, אך ברור שרוב העבודה נעשתה והפחד של אתמול הפך להרגשת עוצמה של היום. ומצד שני יקר הוא מחיר הניצחון.

רבים אינם וקשה להשלים. וכך המומי רגשות שמחה ועצב יחד, מחכים לראות מה ילד היום. בימים אלה, כשקצב הזמן הוגדל פי כמה, ואנו עושים היסטוריה במלוא מובן המילה, פועמת בלב.
גדי נפל בלחמת יום-כיפור בקרבות לאחר חציית התעלה.

שיר: מה אברך
אולם לצערנו גם לאחר איחוד ירושלים והרחבת גבול מדינת ישראל, השקט לא היה נחלתנו.
סיפורו של הרצל- יום כיפור 1973, אחת בצהריים, נקישה בדלת. ליד הדלת חייל במדים, ומאחוריו חונה רכב צבאי. אמא הורתה להכין לי אוכל במהירות כדי שאשבור את הצום. וכעבור שעה כבר יצאתי לדרכי.השתייכתי ליחידת הנדסה ימית. שאומנה לבנות פתרונות מעבר מעל למכשולי מים. נקודת המפגש שלנו הייתה בחיפה, ליד הקישון.

המלחמה תפשה את צה"ל בלתי מוכן, וכמוהו גם אותנו. מדים חולקו ללוחמים, אבל לי לא נמצאו מכנסיים במידה המתאימה, אז יחד עם החולצה הצה"לית לבשתי מכנסי ג'ינס בגוון דומה לחאקי

 12 משאיות יצאו לדרך, דרומה.  בזו אחר זו שבקו המשאיות חיים, ונותרו מאחור. בבאר שבע נתקעה המשאית השמינית. נותרו רק ארבע. חתכנו לכיוון ניצנה, לקציעות ולרפידים - שם הייתה נקודת הכינוס שלנו, ושם הובהרה לנו למעשה המשימה שעומדת לפנינו. הצטיידנו במזון, אולם כמות מנות הקרב הייתה מוגבלת.

קריינית 9
היה זה בערך 5 בערב כשהגענו לכביש הרוחב - מעלינו טסו מטוסים ישראליים, בגובה נמוך כמו מטוסי ריסוס - טסים, מפגיזים, חוזרים... ולפעמים, למרבה הזעזוע, גם נפגעים ונופלים - ואנחנו מלמטה צופים בדממה כמו בסרט אימים. ניתקנו את כל האורות בכלי הרכב, כולל אורות הבלמים, ויצאנו לדרך בחצות. המשאית שלי נסעה במאסף, במרחק קצר אחרי רכב של חיל הרפואה. הדרך שהיה עלינו לעבור לא הייתה יותר מ-12 ק"מ בקו אווירי.

הגענו לעיקול דרך. על העיקול נורתה אש אינטנסיבית. הייתי חייב להחליט במהירות - לסגת או להמשיך. משמאלי שדה מוקשים. מימיני בוץ טובעני. הצלחנו לעבור את העיקול בשלום, אך לאחר כ-50 מטר, נפגעה קדמת הרכב שלפנינו מטיל, ששיתק את המנוע וניתק את שני הגלגלים הקדמיים.  כשגילה חיל הרגלים המצרי שטיווח על העיקול שאנחנו תקועים, הוא פתח באש מרגמות עזה לעברנו. קפצתי מהרכב דרך החלון, כך עשו גם הנהג הנוסף, כוח העזר שעל הנגרר והרופאים מהרכב שלפנינו.

במרחק של כ-70 מ' מהכביש זיהינו טנק ישראלי פגוע, ודמות חייל שקוראת לנו לבוא אליו. רצנו אליו במהירות ותפסנו מחסה מאחורי הטנק. החייל, כך הסתבר, היה נהג טנק שכל הצוות שלו נהרג, ורק הוא נותר - בלי שריטה. אנשי הצוות היו מוטלים שם - חלקם מחוץ לטנק, וחלקם בתוכו. שלושה ימים חלפו עד שטורי השריון הגיעו, ועמם אספקה. בינתיים כלו מנות הקרב (אשר כמו שציינתי קודם היו מוגבלות מלכתחילה). שלושה ימים היינו מכותרים בצבא מצרי ומנותקים מכל שאר כוחותינו - בלי מזון ושתיה.

בסופו של דבר, ב-18 באוקטובר הגיעו הטנקים סוף סוף וצליחת התעלה החלה.קצת לפני תחילת הצליחה אני רואה מולי את אחיו של החבר הטוב ביותר שלי, שכנים קרובים. זהו, כמו שאמרתי, אין לי שום סיפור מיוחד, סתם סיפור פשוט כמו של אלפי חיילים אחרים...
שיר: לו יהי

קריינית 10
"זוהי ארץ מסוכנת", אומר יהודה עמיחי באחד משיריו.

 "ארץ מסוכנת. ארץ מלאה חפצים חשודים .ובני אדם ממולכדים
ומצבות זיכרון מונחות בכל, כמו משקולות
כדי שתולדות הארץ לא יעופו ברוח, כניירות
וכך, יום אחד בשנה לובש הזיכרון קול צפירה ומכה כל אוזן
וכל שאר ימות השנה הוא מהדהד בחדרי הלב
יום הזיכרון הוא יום האהבה החיה בלי קץ, יום הגעגוע שלא
ישוב עוד לביתנו"

מלחמת שלום הגליל- או בשמה המוכר יותר- מלחמת לבנון הראשונה- התחילה כמבצע מורחב נגד בסיסי אש"ף בלבנון-למען הרחקת טווח הקטיושות מיישובי הצפון-ונגמרה במלחמה עמוקה, כואבת, מבלבלת ומסוכנת במעמקי ארץ שסועה וחולה, ביוני 1982.

מאות מבנינו נפלו במלחמה זו ובשנים שלאחריה.

קריינית 11
אלכס בא לחופשה מלבנון במלחמת שלום הגליל, עייף מאובק ומדוכדך. את הדבר האחרון ביקש להסתיר מבני הבית, אך לא עלה בידו. הוא מיעט בדיבור, מיעט באכילה, התרחץ ושכב לישון. בבית היה שקט, אווירה קודרת. לא היה זה הבן הבא הביתה שמח, מדבר, מספר, שואל ומתעניין בענייני הבית. הוריו הבינוהו, לא הטרידוהו בשאלות. לא ביקשו ממנו לספר חוויות על הקרבות. לפני שבא אלכסנדר לחופשה, כבר הגיעו ידיעות על הרוגים ופצועים מאותה חטיבה בה שירת אלכס, ובהם בני חברים וידידים וחברים של אלכס. השמחה לראות את הבן חי ובריא מאופקת, בשל צערן של המשפחות המוכרות, שלא זכו לראות את בניהן באים הביתה - חיים ובריאים, בלבם הייתה דאגה, האם הבן הבא הביתה בריא בגופו לא נפגע חלילה בנפשו. צעיר ועדין היה והספיק תוך זמן קצר ללחום, לירות, לפגוע, להרוס ואולי גם להרוג?... בודאי שמע וראה פצועים והרוגים משל האויב ומשל חבריו ביחידה הלוחמת.
אין צורך, שאלכס יספר. ידיעות הגיעו ממקורות אחרים, עוד קודם שבא לחופשה. אלכס לן לילה אחד בבית, אחר השתהה רק בכדי לתת אפשרות לאמו לכבס את בגדיו, לייבשם ולגהצם. בבוקר, קם אלכס מאוחר. התפלל ואכל למראית עין, שתה, בירך.
"אמא אני נוסע.  אינני יודע מתי אשוב, אבל אבוא ללון עוד לילה אחד. מחר אני צריך לחזור ליחידתי".  "לאן אתה נוסע, מותר לדעת"? אחר שתיקה ומאמץ השיב: "לבקר חברים חולים, פצועים, בבית-החולים".  - "אתה חייב" ? אינני יכול לחזור ליחידה, מבלי לראות את הפצועים. אני צריך גם לבקר אצל הורי החברים שאינם... אינני יודע, אם אספיק". אמא לא שאלה יותר.
הוא ידע, שלא נהג יפה בהוריו ובבני הבית. לא כך צריך לנהוג בבואו הביתה מן הקרבות, אבל לא יכול לדבר, חשש, שאם יפתח פיו לספר...
אלכס הוסיף להרהר. לא כך תיאר לעצמו את המלחמה, ולא כך תיאר לעצמו את שובו הביתה. בהיותו בחזית רצה מאד לבוא הביתה, אך בבית הרגיש את עצמו כזר, כעריק מן הקרבות. למה? הלא אין זה נכון? הוא לא ביקש חופשה. החופשה היא חובה, במידה שהשירות חובה. חייל זקוק למנוחה, כדי שיהיה כשיר למלא את חובתו. וזה גם מגיע להורים.

קריינית 12
עתה הולך הוא לבקר חולים, חבריו, פצועי המלחמה. שניים מהם נמצאים פה בבית-החולים. האחד כפי שידוע לו, פצוע קשה, השני מוגדר "בינוני". בשיחה עם החולה, עליו להתעלם מן החברים שנפלו. הוא יספר רק על החברים שבחזית. וברוח טובה, לא להכביד על החולה. ומה אם ישאלו על אלה שאינם?
הוא נכנס לחצר בית-החולים, עמד ותהה לאן לפנות והחליט לפנות למודיעין.  "חייל, את מי אתה רוצה לראות? את החיילים הפצועים? אתה בא עכשיו מלבנון? מאיזו יחידה?" צרור שאלות זה, ללא רווח זמן להשיב ובתוספת הצעת עזרה, "את יכולה להגיד לי מה מצבם?" - "כן, בהחלט. טוב שאתה שואל לפני שאתה רואה את החולה. צריך לדעת מה לדבר, מה לא לדבר, איך לדבר וכמה לדבר. חשוב מאד לדעת מה לא לדבר. אני מתכוונת, לא לספר על צרות של אחרים, די לו בשלו, אם הוא מסוגל לחשוב, אתה מבין אותי? אתה לא קרוב משפחה, רק חבר, אני מתארת לי". "כן, חבר ללימודים וחבר בשירות הצבאי".
"אני מבינה, שאתה "הסדרניק", לומד בישיבה ומשרת בצבא חליפות, ועכשיו, כמובן קבלת צו קריאה, מהישיבה למלחמה".  כן... מהישיבה למלחמה ומהמלחמה מי יודע לאן....
שיר: ברית דמים (על דעת המקום)

קריינית 13
מלחמת לבנון השנייה  החלה לאחר חטיפת 2 חיילי מילואים - אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-12 על ידי ארגון חזבאללה. בתחילה הופגזה לבנון ממטוסי חיל האוויר ולאחר מכן המשיכה בפעולה קרקעית נרחבת, שגבתה קורבנות רבים גם מישובי הצפון - הרוגים, פצועים ובתים הרוסים. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-14 לאוגוסט 2006, וב-1 באוקטובר אשתקד יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון.

המלחמה נמשכה 81 ימים, מהם 33 ימים של לחימה  ועוד 48 ימים מהפסקת האש עד ליציאת כל כוחות צה"ל מלבנון. תוך כדי הלחימה המשיך צה"ל גם במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה שמטרותיו המוצהרות היו להילחם במשגרי רקטות הקסאם ולשחרר את החייל החטוף גלעד שליט.
במלחמה זו בנוסף לחיילים הסדרים, גויס מערך מילואים רחב שלחם בחירוף נפש.

קריינית 14
גויסתי למלחמה, השארתי בבית את אשתי בני וביתי הקטנה. אחרי כמה ימים של שהייה מעבר לגבול על שטח לבנון, קיבלנו סופסוף משימה אמיתית; הצבא מתכנן השתלטות על גבעה הסמוכה לגבול במטרה לכבוש שטח לצורך המשך הלחימה. וזאת התוכנית - בשעת הלילה ייכנס כוח שמורכב מחיילי הנדסה עם 4 וכוח חיל רגלי ובסיוע ארטילריה, יטהר את המיקוש שיש בשטח, יהרוס מוצב נטוש של חיזבאללה וימקם עמדות טנקים להמשך. לפני אור ראשון ישלים הכוח את המשימה ויחזור ארצה בשלום.
בערך בחצות נודע לנו שבסוף יש רק טרקטור אחד במקום ארבעה. הכוח נשלח. הטרקטור היחיד לא הספיק לבצע את כל המשימה כאשר לקראת הבוקר התחיל ירי מרגמות כבד. חייל אחד נהרג, כמה נפצעו והכוח התקפל חזרה ארצה. למחרת עלה לאותו מקום כוח מצומצם נוסף, אך גם הוא לא הספיק, החיילים ירדו מהרכס: טרקטור בראש, אחריו טנק עם לוחמים. בעודם יורדים נורו לעברם מהכפר שליד הגדר טילים. 2 מהטילים פגעו בטרקטור העצום והשביתו אותו.
השביל היה צר, הטנק והפומה היו תקועים אחרי הטרקטור ללא יכולת תזוזה לכאן או לכאן. 3 חיילים נפצעו. כוח נוסף יצא לשטח לחלץ נפגעים ובמקביל נפתחו תצפיות צלפים לזיהוי מקור האש. במהלך החילוץ נורו על הכוח המחלץ עוד 2 טילים מאותו מקור. הצלפים זיהו את האזור ממנו נורו הטילים. זה היה מחוץ לטווח ירי נשק קל. בנוסף, זוהו בכפר בונקרים, עמדות תצפית ותנועות חשודות. בסוף היום הקשה הועברנו גזרה. מצב הרוח היה בשפל.

במוצאי שבת בשעה 12:00 בלילה שלח מ"פ פלוגת המילואים שלי הודעת טקסט לכלל חייליו: "נראה שאין סיבה להכין תיקים" הרגיע בביטחון, "נכון לעכשיו נראה שהגדוד לא יגוייס וניתן להמשיך בשיגרה". שעה ורבע מאוחר יותר הקפיץ אותי צלצול הטלפון ממיטתי, ההודעה הייתה חד משמעית: צו 8, התייצבות בשעה 7:00 בבוקר.
את היומיים הראשונים של המילואים העברנו בבסיס בדרום הארץ, חתמנו על ציוד קרב ועשינו אימונים והתארגנויות אחרונות. ימים אלו התאפיינו בלחץ עצום, כאשר כל החיילים מארגנים, מאפסים ומשפצרים ציוד עד לרמת האיזולירבנד ברצועות האפוד. התחושה הייתה של מלחמה אמיתית ואפילו חיילים ותיקים בגדוד, שבמשימות בט"ש ובאימונים שגרתיים הם נראו והתנהגו כאילו נגזרו מהסרט גבעת חלפון, התנהגו עכשיו כלוחמי סיירות מובחרות על ציודם ונישקם.

קריינית 15
נכנסים לדרום לבנון .
 אחרי 15 ימי מילואים, מתוכם רבים בשטח האויב, אין ספק שמבחינת ציוד לחימה ויכולת אישית, כל חייל יצא מוכן ומזומן וצה"ל יכול היה במשך שבוע ימים לסיים את הלחימה בכיבוש מלא עד הליטאני ולעשות את זה טוב כמו שראינו בכמה פעילויות מוצלחות שנעשו ושלא סופרו כאן. אני מאמין שאחד הדברים שמייחדים אותנו מהערבים היא העובדה, שהם מתחילים לשקר בעת לחץ, ואילו אנחנו בעת לחץ, מתחילים להגיד את האמת. והאמת היא שצה"ל יודע להילחם כמו שהרבה צבאות בעולם היו רוצים לדעת להילחם. בצה"ל ישנו ציוד וטכנולוגיה שכל צבא יכול להתקנא בה. אינני מדינאי, אינני פוליטיקאי, אבל אני יודע ומכיר את היכולת שלי, של חברי. אני מכיר בכוח האמונה, אפילו שאני לא דתי אני יודע שיש השגחה...
גם בשנות האלפיים ראיתי רבים וטובים מתים למען המדינה ממש כמו בתקופה בה היא קמה. מקריבים את חייהם ואת חיי משפחתם למעני למענך...
שיר: מיליון כוכבים

קריינית 16
אני מתכבדת להזמין את הרב צבי ארליך לנשאית תפילה להחזרת השבויים והנעדרים.

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֶ-לֹ-הֵינוּ וְאֱ-לֹ-הֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶיַּעֲלוּ לְרָצוֹן מִזְמוֹרֵי תְּהִלִּים אֶלוּ שֶקָרָאנוּ הָיוֹם, כְּאִילוּ אֲמָרָם דָוִד הַמֶּלֶךְ עַבְדְךָ מְשִיחֶךָ ע"ה. וַעֲשֶֹה לְמַעַן שְמוֹתֶיךָ הַקְּדוֹשִים הַכְּתוּבִים בָּהֶם, וְהָרְמוּזִים וּמְצוֹרָפִים בָּהֶם, וּתְקַבֵּל ְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִילָתֵנוּ וּבַקָּשָתֵינוּ, וְתָבֹא לְפָנֶיךָ תְּחִינָתֵנוּ, וְתָחוֹס וְתַחְמוֹל וּתְרַחֵם עַל שְבוּיֵינוּ

אֵהוּד בֵּן מַלְכָּה גוֹלְדְוָוסֶר       אֶלְדָד בֵּן טוֹבָה רֶגֶב,                גִלְעָד בֵּן אֲבִיבָה שָלִיט            
זְכַרְיָה שְלֹמֹה בֵּן מִרְיָם בַּאוּמֵל          יְקוּתִיאֵל יְהוּדָה נַחְמָן בֵּן שָֹרָה כַּץ
צְבִי בֵּן פְּנִינָה פֵלְדְמַן                            רוֹן בֵּן בַּתְיָה אָרָד
וְתוֹשִיעֶם בִּיְשוּעָה וְרַחֲמִים, יַחַד עִם כֹּל הַשְּבוּיִים וְהָאָסִירִים מֵעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל.
מוֹצִיא אָסִירִים בַּכּוֹשָרוֹת, יַצִּילֵם מִשִּבְיַם, וְיוֹצִיאֵם מֵעַבְדוּת לְחֵירוּת, וּמִשִיעֲבּוּד לִגְאוּלָה, וּמֵאֲפֵילָה לְאוֹרָה, וְיִרְפָּאֵם רְפוּאָה שְלֵמָה, רְפוּאַת הַנֶּפֶש וּרְפוּאַת הַגּוּף, וְיְאַמְצֵם וְיְאַזְרֵם בְּשִמְחָה וּבְגִילָה, אַז יִתְחַזְּקוּ וְיִתְרַפְּאוּ וְהַיְתָה לָהֶם שִֹמְחַת עוֹלָם.

וּזְכוּת תְּפִלַּת רַבִּים וְצַעֲקָתַם וְנַאֲקָתַם, הַמַּעֲתִירִים בַּעֲדָם בְּכֹל אֲתָר וְאֲתָר, תַּעֲמוֹד לָהֶם לְמָגֵן וְצִינָה, וְיִקְרַע רוֹעַ גְּזַר דִּינָם, וְיִקַּרְאוּ לְפָנָיו יִתְבָּרָךְ זְכוּיוֹתֵיהֶם וְכֹל אֲשֶר פָּעֲלוּ וְעָשֹוּ לְמַעַן עַמֵּנוּ וְנַחֲלָתֵנוּ. וְיִקְרַע גְּזַר דִּינָם בִּזְכוּת הַשֵּם הַקָּדוֹש הָרָמוּז בְּרָאשֵי תֵּיבוֹת קַבֵּל רִנַּת עָמֶךָ שַֹגְבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא.

וִיְקַיֵּים בָּהֶם מִקְרָא שֶכָּתוּב: וּפְדוּיֵי ה' יְשוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִֹמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָם, שָֹשוֹן וְשִֹמְחָה יַשִֹּיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. אָמֵן.

 לשירת אני מאמין והתקווה הקהל מתבקש לעמוד.

יהי רצון שלא נדע עוד צער שתקוים בנו ברכת הכוהנים:"יברך ה' וישמרך ... יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום".

תם הטקס.