רחבעם זאבי - גנדי ז"ל
ל' תשרי תשס"ב           ח' תמוז תרפ"ו
17.10.2001                  
20.6.1926

ארשתיך לי
לא ברגע לידתו, ח' תמוז תרפ"ו (20.6.26), נקבעה נחלתו בירושלים, כי אם מקדמת דנא, מאז ניתנה ההבטחה האלוקית בברית בין הבתרים. וגם כדור המרצחים שהוביל אל רגע מותו, ל' תשרי תשס"ב (17.10.01), לא היה בכוחו ליטול את זכותו הנצחית על ארץ ישראל. 
עם ישראל חי, והוא, רחבעם-עמיקם זאבי, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, עם ישראל הנטוע בארצו האחת, ימה וקדמה צפונה ונגבה. ואין בלתה. 
ולא בכדי רחבעם כי אם כמימים ימימה, כבנו של המלך שלמה מתוך שושלת הדורות של מלכי יהודה, היחיד שנמשח למלך גם בירושלים וגם בשכם, גם ביהודה וגם בישראל. ומתוך שנקבע שמו, כבר הושתה עליו משימה: בן שבע, לקח אותו אביו לאוסישקין. שאל, מה שמך ילד? ענה, רחבעם. אבל רחבעם, קינטר אוסישקין, היה מלך רע. השיב: אבל אני אהיה איש טוב ואתקן את מה שהוא קלקל. 
                                              
אלוף נעוריה של המולדת. מיום לידתו ידע: עליו לתקן. את מה? – את אחיזת העם בארצו. ובכדי לתקן שומה עליו לדעת את הארץ הזו על דברי ימיה ואחרון נקיקיה וכל החי והצומח אשר בה. ועליו ללחום עליה. בשדה הקרב ובשדה החינוך ובשדה הפוליטי.

בן שלוש גוייס למערכה. במאורעות תרפ"ט (1929) נשלח אביו על ידי "ההגנה" לצפת. ומי יגן על שכונת ימין משה בירושלים? – הגיע יהודי, מחלפת שערו הארוכה עטופה עבאיה כבדואי, וחגורה חותכת את חזהו באלכסון. "אני פסח בר אדון וכאן יהיה בסיסי", אמר, והשתקע בביתם. 
ביום שהערבים תקפו בהמוניהם את השכונה, ניצב על הגדר ושילח בהם אבנים מקֶלע. אחד מול רבים. דוד מול גולית. את אספקת האבנים קיבל מאמא זאבי ושתי שכנות, וכשהחמיר המצב גם מים רותחים ושמן רותח לשפוך על הפורעים הקרבים. 
כשלא די היה באלה, הוציא אקדח מתחת לעבאיה וירה באוויר עד שנפוצו לכל עבר ונסתיימה ההתקפה. ודווקא עכשיו, כששקטה הארץ, היה נתון הוא בסכנה. 
הבריטים תרו אחרי היהודי שירה בנשק חם. אם ייתפס אחת דינו – למות. הלכה אמא זאבי והצפינה את האקדח מתחת לכרית של בנה רחבעם, וצבטה את לחיו עד שקידם את פני החייל האנגלי בבכי תמרורים. Bloody Jew, סינן האנגלי והמשיך לחדר השני. כל ימיו בארץ של עשן ואש, דם ויגון. מעלומיו ועד ליום מותו יהיה מונח אקדח למראשותיו.

בית אבא 
מנין שאב את אהבת האדם ואהבת הארץ ומורשתה ואהבת העם והמולדת, אם לא ממחוזות ילדותו? 
האב שלמה זאבי נולד בזדונסקה וולה, עיירה קטנה ליד העיר לודג' שבפולין בבית חסידי גור , והיה לעילוי בתורה שנשבה בקסם הציונות. עזב את בית הוריו והלך אחרי יוסף טרומפלדור לגדוד העבודה, ובעודו מרגיל את ידיו העדינות בסלילת כביש עפולה-נצרת, דבק במינה והיו לבשר אחד. 
מינה זובק נולדה להיות ילדה דתית, דור רביעי ברובע היהודי שבעיר העתיקה, וגדלה בנחלת שבעה בבית הדתי של אביה שמואל, סוחר עצים ורהיטים אמיד, עד שקמה והלכה להכשרה בדגניה א' לעבוד לצדו של א.ד. גורדון. 
פני העיר העתיקה ניבטו אל חלון הבית שהקימו בשכונת ימין משה בירושלים, ושם נולדה להם רחל ונולד רחבעם. מינה צפתה הליכות ביתם, שעה שאישהּ, דמות ציבורית בעיר, מילא שליחויות מטעם ההגנה ויד לו בייסוד ההסתדרות ובייסוד מפא"י. זו לצד זו שכנו בו מורשת חסידות גור והשקפת עולם ציונית סוציאליסטית. מדי שבת אחז בידו הקטנה של רחבעם, והלכו ממעונם שברחוב דון יוסף הנשיא משכנה של האליטה החברתית, אל הכותל המערבי. פוסעות הרגליים בבירת ישראל הנצחית, בדרכי האבות, ולומדות: לךָ הארץ הזו לרִשתָה. משם שמו פניהם לרחביה, לבקר בצריף של מי שיהיה נשיא המדינה, יצחק בן צבי. ובימים אחרים לקח את בנו לפגישותיו עם מרטין בובר ורבי בנימין ובן גוריון, ומפיו של ח.נ. ביאליק יכול היה לשמוע לא רק את "נד נד עלה ורד" אלא גם ובעיקר את "השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט". ואוסישקין, וברל כצנלסון וגם אצל הרב קוק ובחצרות חסידי גור. איש צנוע, שלמה זאבי, שאינו מרבה לדבר על עצמו. את משנתו הותיר לבנו בצוואה: "אני מבקש שתחיה לפי עקרונות עדש"ה: ענווה, דבקות, שמחה והתלהבות". ועוד כתב שם על התחייבות שנתן לסבו לעשות בכל יום מעשה טוב. והוסיף, "תבטיח כי גם אתה ובניך אחריך תעשו כן". וראה לעצמו שיש לקיימה מדי יום: להסיע חיל-טרמפיסט לביתו, לסייע ביד נזקק, אבל בעיקר לעולם לא לזנוח חבר בשעת צרה. 
                                                     

ילדות 
שלום כתה א', אמר רחבעם בשלהי אלול תרצ"ג (ספטמבר 1933), ב"בית חינוך לילדי עובדים" של ההסתדרות. חינוך מתקדם ופתוח שמסתיים בארבע אחר הצהריים, עם ארוחה ועם תורנות במטבח. לימודים עיוניים והרבה אמנות ומלאכת כפיים ועבודה בשדות של קרית ענבים או רמת רחל. 
בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער "המחנות העולים". מכאן והלאה תהיה המשימה ברורה יותר. טיילו במשעולים בהם פסעו רגלי מצביאים ומנהיגים ונביאים ושופטים. וידע: הוא חלק מהמקום והמקום חלק ממנו. לךָ הארץ.
תלמיד מאוד מוכשר אבל אינו משקיע, אמרו המורים. מעדיף חקרנות עצמאית בנושאי ארץ ישראל. שובב גדול שלקח על עצמו מכתה ה', עם עוד חבר, לכתוב מאמרים באִבחה אחת בכתב ידו הקליגרפי, ולשכפל בהקטוגרף ולהוציא את עיתון בית הספר "דברנו זה". 
ובסוף ז' קרא המורה המיתולוגי משולם הלוי לחבר שלמה זאבי ואמר, רחבעם יעלה לכתה ח', אבל לא בבית ספרנו. עבר לגימנסיה רחביה ונקשרה נפשו עם ד"ר נתן שלם, המורה לטבע וידיעת הארץ, שנטע בו אהבה למדבר יהודה על שביליו הנסתרים והצוקים רבי ההוד של ישראל הקדומה. והיה ליד ימינו בחדר הטבע, בו לוקטו פריטים מתחומי החי והצומח והמסלע. לימים, כשיגיע בפעם הראשונה לירושלים הנצורה ב"דרך בורמה", יביא עמו שתי חבילות מזון גדולות, אחת לאמו ואחת לד"ר שלם. ראה את תלמידו בפתח הבית, ופרץ בבכי. תלמידים הרבה העמיד, ובכל חודשי המצור הארוכים אף לא אחד מהם זכר את המורה הזקן שלו. 
ויום אחד נשאל: מוכן להתגייס להגנה? – מוכן! מוכן לסכן נפשך? – בוודאי! ואם יגידו עכשיו, לך להר הצופים דרך שייח ג'ראח, תלך? – אלך. וגוייס להגנה. המשימות? ביום, מלחמה בעד תוצרת הארץ, ותרגולת העברת תשדורות למפקדים, ואימוני קפ"פ באלות. בלילה, מדביקים כרוזים נגד הבריטים. פתאום ג'יפ בריטי. ונתפסו, וישבו יום ומחצית לילה בבית סוהר לנערים עבריינים, ארבעה יהודים ועשרים ערבים, ומכות, וסיר של מרק דלוח, ושחרור פתאומי בחצות. לאחר שנתיים עבר לגבעת השלושה, שם, בלילה גורלי אחד, גילח את שיער ראשו, עטף את גופו בסדין לבן ונכנס לחדר אוכל. התרשמות החברים מדמיונו למהטמה גנדי היתה עזה מכפי ששיער. הוא מעולם לא ביקש להידמות לאיש הזה או להיקרא בשמו, אך הם מעולם לא חדלו לכנות אותו בשם גנדי. 

פלמ"ח 
בגיל שש עשרה הוא הלך בשדות. רצה להתגייס לפלמ"ח ויצא להכשרה בקיבוץ מעוז חיים. מסביב למדורה שרו באמונה ובנחישות ובדבקות "נבנה ארצנו ארץ מולדת", והבטיחו, "נלבישך שלמת בטון ומלט". הזרועות צרובות משמש נלפתו, והרגליים טופפו בהורה סוערת והלבבות התפעמו. "הרעות… שוב בשמך נחייך ונלכה" הוא פִּזם מתוך הכרה עמוקה: הרעות קודמת לכל, והיא עמוד האש המוביל את אֹרחות חייו. וסיפרו צ'יזבאטים, וצלו תרנגולות ש'סחבו' מהמשק. 
אחרי שנה עבר לבית הערבה. מלחמת העולם השניה בדיוק הסתיימה והם התאמנו עד שהפכו לחיילים. בעיתון התפרסמו דברים של יצחק שדה: "נוער שמע, על כתפיך האחריות לדור, לקלוט את האחים הבאים". רחבעם עמיקם זאבי ידע שבא העת לצאת ולתקן. שתי מלחמות לפניהם, נגד הערבים ונגד הבריטים, והפלמ"ח הכין אותו לשתיהן. 
"אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים", הוא יחזור ויאמר אחרי שנים הרבה. 
במלחמת השחרור, כמפקד מחלקה וכקצין מודיעין של חטיבת יפתח-פלמ"ח, השתתף בקרבות בעמק בית שאן ובמשמר העמק, בגליל העליון ובשפלת יהודה. אמונה עקשנית התגבשה אצלו: בקרב לא יקרה לו דבר! עשרות נהרגו לידו. פעם פגע כדור בקסדה שלו, פעם אחרת במשקפת בה צפה. כל כך קרוב, כל כך מדויק, והנה, יצא בלי פגיעה. עובדה. 
בנגב הנצור, ברוחמה, הכיר את יעל, פלמ"חניקית בפלוגת הקשר החטיבתית. היא הלכה ובאה עם הודעות לקצין המודיעין, הוא ביקש: הישארי, והיא נשארה. לתמיד. בסוף שנת 50 נישאו, והקימו בית שיהיה פתוח בפני אלפי הידידים והחברים שיתווספו לאורך השנים. ערבים שקראו ביישובם רחוב על שמו, על שום העזרה שהגיש להם, ונהגי אוטובוס, וקיבוצניקים, ופועלים ואלופי צבא. אין מורמים מעם ואין נחותים. 
                                 

צה"ל
"אינדיבידואליסט מעמיק, בעל תפיסה חדה ומהירה, מתאים לכל תפקיד", כתב עליו ב – 1950 מפקד קורס הגדודים הראשון בצה"ל, יצחק רבין. מאז רדפו התפקידים זה את זה. המשימה- לתקן. להטביע חותם. 
תחילה, קצין מבצעים בפיקוד הצפון. בהמשך, כקצין מודיעין בפיקוד הדרום תחת פיקודו של האלוף משה דיין, עשה את מפת הדרכים הראשונה של הר הנגב. וכמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני, פיקד על קרבות תל מוטילה, שראשיתם בהפרות הסכם שביתת הנשק של הסורים וסופם – קרבות עקובים מדם. 
הנורמה בצה"ל: כשיש התנגדות קשה נסוגים, אבל איך אפשר, כשיודעים שמי שחולש על תל מוטילה, שולט על שפך מי הירדן לכינרת? - החליטו שלא לסגת, וידעו: או שאנחנו נישבר או שהאויב יתמוטט. 
וידעו שחיילינו, רבים מהם עולים חדשים שהתגייסו לא מכבר, ולא זו בלבד אלא שלקו בקיבתם, ומנגד חיילי האויב, יעילים, מכירים את השטח וצולפים על כוחותינו במדויק. ונלקחו החלטות קשות, ונעשו שגיאות, ומעשים של גבורה ותושיה, עד שהובסו הסורים ונסו על נפשם. המשימה בוצעה, והרמטכ"ל, רב אלוף יגאל ידין, כתב למפקד חטיבה 1 מאיר עמית: "התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר של מאורעות היתה למופת. באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות במטרה וקור רוח, סגן אלוף זאבי…" 
                                               
אחר כך מונה לראש ענף מבצעים במטכ"ל, וראש מטה של האלופים עמית ושמחוני בפיקוד דרום, כולל במבצע קדש, וככל שטבעית בעיניו ההקרבה למען המולדת, טבעית בעיניו ההקרבה למען חבר: בפעולת תגמול של הצנחנים נפצע יצחק ג'יבלי, פעם נהגו של גנדי ומאז חבר. תשאירו אותי פה, אמר לחיילים, ולקח לידיו אקדח. הם נסוגו והוא נלקח בשבי הירדנים. גנדי וחברים אמרו, חיים או מתים נוציא אותו משם. מיראת הסירוב לא ביקשו את אישור הרמטכ"ל. תכננו להתחפש למשקיפי או"ם ולחטוף את השבוי. גנבו שתי מכוניות של האו"ם, ונתפשו. במו ידיך הבאת את דרכך הצבאית אל סופה, אמר לו הרמטכ"ל. הלך למאיר עמית, שידבר על לב הרמטכ"ל, וסופו שהומרה הגזירה בהשעייה של חצי שנה. יצא ללימודים וחזר. 
וראש מחלקת ארגון ותקנים (מת"מ) במטכ"ל, ולימודים בבי"ס לפיקוד ולמטה בארה"ב, וראש מטה אוגדה, וראש מטה בפיקוד המרכז אצל האלוף - יוסף גבע, ועוזר ראש אג"ם במטכ"ל אצל האלופים בר-לב וויצמן, וקבל דרגת אלוף כדרגה אישית מראש הממשלה לוי אשכול ומהרמטכ"ל יצחק רבין. 
ובחודש יולי 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים, מונה לאלוף פיקוד המרכז. הנה היא הארץ המובטחת ויש למהר ולַרֶשֶת אותה. בראש ובראשונה יש לחסום את בקעת הירדן, שהיא מוקד פעילות לחוליות מחבלים. פיקד על פיתוח אמצעים רבים ומגוונים וחדישים ומשתנים. "אבל", נהג לומר, "מכל האמצעים שעם ישראל העמיד לרשותנו ואשר אנחנו פיתחנו, הטוב ביותר והבטוח ביותר הוא האדם". והאדם הזה ברא את המרדף, שיטת לחימה דינמית, הנובעת מן השאיפה לחסל את החוליה החודרת על ידי שבייתה או הריגתה, מבלי לספוג אבדות בנפש. סודה הגדול בהבנת דרכו של האויב: המהירות מן השטן. סבלנות, אורך רוח, תושיה, עורמה ומחשבה בלתי פוסקת. 
                                                
במשך למעלה מחמש שנים פיקד על 140 מרדפים. לא מוכן שחיילים יסכנו את חייהם על האדמה החשופה, השחונה, היוקדת, בעוד הוא פוקד עליהם מחדר מאובטח. נעלה בעיניו הפקודה "אחרי!", שהורתה - פקודה הרואית שניתנה בקרב על הקאסטל בימי מלחמת השחרור: "המפקדים יחפו והחיילים ייסוגו". נוכחותו של האלוף הכבידה על המפקדים בשטח. "אנחנו כוח קטן ואין אפשרות להצטרף", אמר לו צורי שגיא לפני מרדף אחרי חוליה שהתמקמה בבית בכפר חווארה. "אני הנהג שלך", אמר, והוריד את הנהג מהג'יפ. פעם אחרת הגיעו עדי מערה בתוכה התבצרה חולית המחבלים. חדורי רוח קרב ביקשו המפקדים הצעירים למהר ולתקוף. להמתין, הוא אמר. אורך רוח. החיפזון מן השטן. בסופה של המתנה מורטת עצבים בשמש היוקדת ידעו שצדק. המחבלים הסגירו עצמם ומפקדם ירה בעצמו למוות.
אך מהי הלחימה, אם לא למען יישוב הארץ? – קם וזרע את שטחי הפיקוד שברשותו בהיאחזויות נח"ל, וכשם שקרא למוצבים בשמות כל בעלי הכנף אשר בארץ, קבע את שמות ההתיישבויות. כך מחולה, על שם עירו של אליהו הנביא, וארגמן, על שם אל"מ אריק רגב וסרן גד מנלה שנהרגו באחד המרדפים. 
"הצבא כאן כדי לשרת אתכם", אמר למתיישבים, והעמיד לרשותם את רופאי החטיבה ואת המוסך שלה. נפרד מהם ב"שלום ולהתרבות", וכשמלאו את המצווה, היה מסוקו נוחת בבית היולדת, ובפתח נראה אלוף הפיקוד, זאב הקרבות הקשוח, אוחז בידו דובי צמרי ורך, שי לרך הנולד. 
בנקודת הזמן הזו בעצמו הוא אב ליפתח-פלמח בן 16, סייר בנימין בן 14, מצדה בת 12 וצאלה בת 9. עוד מעט תיוולד בת הזקונים, ערבה. לוּ נולדה בת נוספת, אמר, היה קורא לה בקעה. כל שם אהבה אחרת, וכולם כאחד אהבת הארץ. בשנת 1974 פרש מצה"ל והתמנה ליועץ ראש הממשלה יצחק רבין לענייני טרור. בשנת 76, בעקבות הסכם הפרדת הכוחות עם המצרים, התפטר. עכשיו נמצא זמן לממש עוד אהבה גדולה. קם, ויצא למסעות בעולם, רבים מהם עלומים, בשליחות האומה, והתעכב בשווקים, ותר אחרי ספרי תנ"ך ויהדות ותולדות העם ומסעות לארץ ישראל, והעשיר את ספרייתו בספרים עתיקים ונדירים ויקרי ערך.
                                      

מוזיאון
בשלהי 1981 הפקיד בידיו צ'יץ', ראש עיריית תל אביב, את מוזיאון הארץ המנומנם. איש לא שיער בנפשו כמה חיים אפשר להכניס בפיל הלבן הזה. מאחורי הגדר הגבוהה והשנויה במחלוקת בה הקיף את המוזיאון, ששמו שונה למוזיאון ארץ ישראל, החלו לתסוס חיים שהפכו את המקום למוקד משיכה פופולרי.
ספרים יצאו לאור ונפתחו תצוגות, ורועננו המוצגים (יחד עם ידידו חיים טופול, הביא מלונדון את ספינתו של חוקר א"י רוב רוי והציב אותה במוזיאון). והוקם משכן אדם ועמלו וחודש הפלנטריום והוקמה חנות ונפתחה מסעדה. לא שדה הקרב, ובכל זאת, לךָ הארץ.  
אין תקציב? - גייס את כל העובדים להתייצב ביחד אתו כדי לשתול דשא, ומצא מתנדב לעשות את עבודת הרצפות לשבילים. יכול היה להגיע בחמש בבוקר כדי לסייר באולמות ובחדרים. בשבע וחצי מצאו העובדים פתקאות על שולחנותיהם: "מדוע השארת את המזגן פועל?" "מי משלם עבור החשמל שדולק כל הלילה?"  קשה, סמכותי ועיקש, אבל הם ידעו שדלתו תמיד פתוחה בפניהם והוא סחף אתם. 
                                                       

פוליטיקה
מי פילל? חודשים ספורים לפני בחירות 1988 הקים את תנועתו "מולדת", והניף את דגל הטרנספר, וזכה בשני מנדטים. ב - 1991ישב בממשלת שמיר עד שעזב אותה ב – 1992 בשל השתתפותה שיחות מדריד. מונה, ב - 2001 לשר בממשלתו של שרון, וכדור המרצחים עצר את כניסת התפטרותו ממנה לתוקף.
"הציונות כולה היא ציונות של טרנספר", אמר למקטרגיו, "טרנספר של העם היהודי מן הגולה לציון, וטרנספר של הערבים מן הארצות השכנות לפלשתינה, שבאו לכאן על מנת ליהנות ולהתבשם מן הרווחה שהיהודים הביאו לארץ הזאת. עכשיו הגיע שעתו של הטרנספר השלישי, הפרדות העמים, כדי שיפסיקו לרצוח זה את זה. אם טרנספר אינו מוסרי גם הציונות אינה מוסרית – הרי כל 80 הקיבוצים של השומר הצעיר עד האחרון בהם יושבים במקומם של 80 כפרים או שבטים ערביים, שנקנו, סולקו ברחו או טרונספרו". "אנחנו, תנועה של הציונות המגשימה", חזר ואמר לחבריו באיחוד הלאומי ובישראל ביתנו, "מייצגים את שלושת הדגלים החשובים של הציונות: עליה, התיישבות והגנה על המולדת". 
                                                       

אפילוג
את המלים שכתב לו חיים חפר כשעזב את צה"ל, ביקש שיקראו על קברו, אבל לא לפני שתימלא משאלתו, וייאסף בשנתו ה – 119, "כדי שניתן יהיה לומר: הלך לעולמו בטרם עת".

והנה: "…מה נאמר לו לגנדי ביום פרידתו, והוא הרי לא נפרד/ הרי עוד שמו ומעשיו יכו הדים בין חוף פלשת וארץ גלעד/ הרי עוד הרבה יספרו תלמידיו וחבריו לנשק בצה"ל/ החל בתורת המלחמה שלו וכלה בדאגתו לחוט ולשרוך נעל/ אבל דבר אחד נאמר לו אנחנו, ידידיו/ אשרי האיש שחי כאשר צה"ל וארץ ישראל למראשותיו".  
                                                     

חוק גנדי אושר בכנסת

הצעת חוק להנצחת מורשת רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל אושרה אתמול בכנסת בקריאה שנייה ושלישית. 
הצעת החוק עברה ברוב גדול של 43 חברי כנסת מן הימין, מול 15 מתנגדים משורות השמאל וחברי-הכנסת הערבים.
הצעת החוק הוגשה על ידי חבר הכנסת אריה אלדד (האיחוד הלאומי), במטרה להקים מרכז שישמר את זכרו של השר שנרצח על ידי מחבלים. 
המרכז שיוקם יכלול אתר הנצחה, ספרייה וארכיון ובנוסף ינציח את פועלו של זאבי כחוקר ארץ ישראל ועתיקותיה.
במהלך הדיון הסוער אמר ח"כ עזמי בשארה (בל"ד): "הגזענות הפכה בהצבעה הזאת לתרבות פוליטית רשמית בישראל".
בתגובה לקריאות השמאל והמפלגות הערביות אמר יושב ראש הכנסת, ח"כ רובי ריבלין: "התנגדתי לתורת זאבי, והיו לי איתו עימותים לא מעתים. אך הוא היה שר בישראל שנרצח. הצבעתי ביודעין וברצון בעד החוק מבלי להסכים במילה אחת לתורת גנדי בנושא הטרנספר".
חיים שיבי
ידיעות אחרונות 12.7.05 יום ג', ה' בתמוז תשס"ה​
image005.jpg


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
Dedicated by Rabbi Dr. Joseph and Blanche Katz Renov in honor of the Children of AMIT