שלושת השבועות – למה דווקא עכשיו?!

שאלה: למה?! למה דווקא עכשיו?! רק התחיל החופש הגדול, הקיץ בחוץ – ים, טיולים, מוזיקה, ו…טראח! נחתו עלינו שלושת השבועות האלו עם כל ההגבלות שלהם. אוף! זה מה זה לא מתאים לי עכשיו. אני פשוט לא מצליח להתחבר לכל מיני אירועים שקרו לפני אלפיים שנה ורק סופר את הימים שיעבור כבר תשעה באב והחופש יתחיל באמת… (נתנאל, בן 14)
תשובה: שלום נתנאל.

באמת לא קל להתאבל ולהצטער על דברים שקרו זמן כה רב לפני שנולדנו. יחד עם זה ברור לנו שדברים מן העבר יכולים להשפיע עלינו גם היום, הרבה שנים אחרי שהתרחשו. אם אדם וחווה לא היו אוכלים מעץ הדעת אולי עוד היינו יושבים היום בצל עצי גן העדן. אם ההורים שלך לא היה נפגשים ומתחתנים מסתבר שלא היית שולח אלינו את השאלה הזו…

מעבר לזה אם נבין באופן עמוק יותר את עניינם של המועדים אולי תהיה לנו תשובה נוספת לשאלתך.

החגים והצומות אינם איזה מימצא ארכיאולוגי משעמם שרק בא לספר לנו על דברים שקרו הרבה לפני שנולדנו. מדובר בהתרחשות רוחנית עכשווית שמקרינה על כל מציאות החיים שלנו כיום. למה? כי כמו שלאנשים יש תכונות אופי כך גם לימים. ואם 1500 שנה אחרי חורבן בית המקדש גורשנו מספרד בדיוק באותו יום (!) – ט’ באב – זה רק מלמד שיש לזמן הזה תכונה קטלנית של פורענות שאם אנחנו לא נתקן אותה במו ידינו זה פשוט לא יקרה, והנזק עלול להמשיך לקרות. במילים אחרות, המועדים אינם רק זיכרון לעבר אלא הם משהו שקורה כאן ועכשיו.

אולי דווקא בחופש, הזמן בו אנו מרגישים את החיים במלוא עוצמתם ומה שנמצא במרכז זה ה”אני” שלנו, חשוב שיבואו הימים האלו ויזכירו לנו שהאני שלי הוא חלק מכלל אחד גדול, שכבר אלפיים שנה זוחל על הילוך ראשון כשבפוטנציאל הוא יכול לטוס לשמים. ואתה יודע, נתנאל, מה הבעיה הכי קשה שלנו? נולדנו אל תוך מציאות כל כך טובה ונוחה שאין לנו מושג מה באמת איבדנו. תאר לעצמך ילד וילדה שגדלו בעולם דמיוני בו לימדו אותם שקשר נישואין בין גבר ואישה מאפשר להם לשגר מדי פעם סמס זה לזו ופעם בחודש לדבר בטלפון. מבחינתם – זה קשר וזאת אהבה. אין משהו אחר. עבורנו, שיודעים שיש גם רמות אחרות לגמרי של קשר – מפגש פנים אל פנים, חוויות משותפות, מגע וכו’, אנחנו מבינים עד כמה הם מסכנים והקשר ביניהם עלוב ודל, למרות שמצידם אין משהו יותר טוב מזה.

בדיוק ככה אנחנו חיים היום! כל הקשר שלנו ושל העולם כולו עם אלוקים, כל עוצמות החיים שיתגלו כשזה יקרה, אנחנו לא מצליחים אפילו לדמיין אותם. אנחנו פשוט לא מבינים עד כמה החיים שלנו והעולם כולו חסרים בלי בית מקדש.

מספרים על שתי משפחות שהבן שלהם הפנה להם עורף, התרחק מן הדרך והחליט לעזוב את הדת. הראשונה, כתגובה, פשוט ניתקה איתו קשר. השנייה החליטה שגם אם הוא כרגע לא מעוניין בקשר איתנו, אנחנו לא מוותרים עליו, ובכל סעודה ואירוע משפחתי דאגו להשאיר כיסא אחד ריק עבורו. חלפו שנים ובסופו של דבר באחת מן המשפחות הבן האובד חזר הביתה. אתם יכולים לנחש לבד באיזו מהן…

הימים האלו הם הכיסא הריק שלנו, הכוס השבורה בחופה והאמה הלא מטוייחת בבית החדש. זו הפינה בלב שאנחנו משאירים כל הזמן פתוחה להזכיר לעצמינו שחלק גדול מאיתנו עדיין חסר. שום דבר לא יהיה שלם באמת עד שגם הוא יחזור אלינו.