לדעת לקחת אחריות

 In לימוד יומי

פרקי הסליחות ותפילות הימים הנוראים כוללים בתוכם קטע שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב: הוידוי. רשימה ארוכה של חטאים שאנחנו צריכים למנות תוך כדי הקשה עם האגרוף על החזה.

למה זה כל כך חשוב? הרי הקב”ה יודע בדיוק מה עשינו השנה? הוא צריך שנספר לו את זה? וגם אם כן, האם לא מספיקה פעם אחת ודי?

_________________________________________

אחת השיטות המפורסמות אצל בני אדם היא הבריחה מאחריות. זה התחיל כבר בחטא הראשון בהיסטוריה כאשר אלוקים פונה לאדם וחווה ושואל למה אכלתם מעץ הדעת. במקום לומר: “חטאנו, מצטערים, רוצים לחזור בתשובה”, כל אחד מהם מגלגל אחריות ודואג להאשים מישהו אחר בנפילה שלו. התוצאה היא שכולם מגורשים מגן עדן.

לא פשוט לאדם לעמוד מול עצמו ומול אלוקיו ולהודות: פישלתי. טעיתי. לא התנהגתי כמו שצריך.

אך השלב הזה חיוני מאוד. בלעדיו אין סיכוי לתקן ואין כל אפשרות להשתנות. רק מי שלוקח אחריות, ואומר לעצמה – אני טעיתי! אני הוא הבוחר, וביכולתי לבחור בטוב או ברע – ואף אחד אחר לא מחליט במקומי. רק אחד כזו מסוגל לעשות שינוי אמיתי – תשובה שלמה.

נצרף קטע מתוך מעמד מרשים של סליחות שנעשה בכותל המערבי.

נקודה למחשבה: מה פתאום לשיר את ‘חטאנו לפניך רחם עלינו’ במגינה עליזה כזו? האם זה לא עצוב? האם ייתכן שיש משהו שמח בעניין הזה?

 

Recent Posts

כתבו תגובה

נגישות