השנה הייתה 1986 בתום קורס המכי”ם אני מקבל כיתת חיילים ראשונה. התמונה חקוקה בי עד היום בבהירות, חבורת חיילים שזה עתה נחתו בבסיס עומדת בחוסר סדר. המפקד שלי אומר לי – “אלו החיילים שלך, גש אליהם ותתחיל לעשות כאן סדר, תעבוד על פי התכנית שקבענו!” 

על אף שחלפו שנים רבות מאז, אני זוכר היטב את הרגע הזה… אני עומד מרחוק, מתקשה להתקדם, חש את פיק הברכיים, את דפיקות הלב – “מי אנכי שאפקד עליהם” “מי שמני? ולמה שהם ישמעו לי…” לבסוף התגברתי על ההיסוסים ונגשתי אליהם, תוך שאני מתאמץ לעטות על עצמי ארשת קשוחה, מתפלל, שלא יבחינו בחוסר הביטחון שלי ובחששותי הרבים. זהו רק רגע אנושי מוכר, שחזר על עצמו (ועוד חוזר) בווריאציות שונות עוד פעמים רבות. כגודל התפקיד והמשימה אותה לקחתי על עצמי כך היה גודל ה”מי אנכי?”. כנראה איני היחיד, זה עובר על כולם אפילו על הגדול מכולם – משה. כך מתארת הפרשה: 

“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.” (שמות ג יא-יב)

בהבנת הפסוקים חלקו הסב והנכד. לדעת רש”י שני ספקות עצמיים הטרידו את משה: א. מי אנכי הקטן, שאעמוד בפני פרעה מלך האימפריה המצרית האדירה ב. איזה זכות יש לישראל, שבעבורה יגאלו ממצרים? לעומתו הרשב”ם, חלק על סבו והסביר, ששאלתו השנייה של משה הייתה – איזה טעם הגיוני אני הולך לתת לפרעה, שיש סיכוי כלשהו, שישכנע אותו לשלח את ישראל?

תשובת ה’ באה לענות על שתי השאלות לפי הסדר:   

א. אתה לא לבד, אני אתך שם בארמון פרעה ובשליחותי שלי אתה נכנס אל גוב האריות הזה. “וזה לך האות” – הוא הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, הוא העדות המוחשית לנוכחות הנסתרת של ה’ מאחורי הקלעים. הסנה הבוער הוא האות המדגים את כפיפות הטבע לרצון בוראו.   

ב. לגבי השאלה השנייה רש”י מסביר, שהזכות שבעבורה יצאו ישראל ממצרים הוא מעמד הר סיני וקבלת התורה. לעומתו הרשב”ם, שהבין אחרת את השאלה, תשובת ה’ מורה למשה את הנימוק אותו ייתן לפרעה, מדוע לשלח את עם ישראל. “שלח את עמי ויעבדוני” עם ישראל מבקש שחרור זמני לעבוד את אלוקיו על הר סיני בעולות וזבחים.  

עדיין הפסוקים אינם בהירים דיים ואבקש לשוב ולהתמקד במילה החוזרת פעמיים בשאלה: “מי אנכי כי אלך אל פרעה” ובתשובה: “כי אנכי שלחתיך”. דומני שזהו לב העניין, “האנכי”. כאשר אדם פועל מתוך ה’אנכי’ אכן השאלה במקומה “מי אנכי”, מי אתה בן אדם? במה אתה מחזיק מעצמך? מי אתה שתתיימר למעשה כל כך מגלומני כמו להוציא את ישראל ממצרים? ועל כך עונה ה’ – “אנכי שלחתיך” זה לא אתה זה אני. אם תצליח לבטל את ה’אנכי’ של עצמך בפני ה’אנכי’ של הקב”ה, בפני השליחות הגדולה העומדת בפניך, אז יכול תוכל ‘לעבור את פרעה’ וגם את כל האתגרים שעוד יעמדו בפניך.

ביטוי עז לאותה תודעת שליחות העומדת לפני ה”אנכי” נתן טרומפלדור בדבריו הידועים: “חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר…אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני- האידאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אינני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות.”

אולם רגע לפני שאנו נסחפים בהתלהבות, של אותו נאום שליחות טוטלית, אבקש להטיל מעט ספק… מדוע היה כל כך חשוב לתורה לחשוף בפנינו הקוראים את לבטיו והיסוסיו הרבים של משה? למה להציג את המנהיג הגדול של עם ישראל בחולשתו? דומני שהתורה רואה בעצם הטלת הספק העצמי מטרה חשובה כשלעצמה. ההיסוסים והספקות העצמיים ה”מי אנכי?” טובים הם, מבטיחים הם שליח עניו, שליח שלא יתבלבל בין ‘אנכי’ ל’אנכי’ כמו שארע לכל כך הרבה שליחים שרוממות אידאולוגית בראשית דרכם הפכה לרשע ואכזריות בסופם… שליח היודע להטיל ספק עצמי שומר שהאידאולוגי לא יתערבב עם האישי, או שהאישי לא יתחפש באצטלה אידאולוגית מזויפת, שגם אותה אנו מכירים היטב… הספקות יזכירו לשליח שהוא לא לבד בעולם, ייתכן שאכן הקב”ה הטיל עליו שליחות, אולם גם ייתכן שבחר לקדם תכניותיו בעולם דרך אחרים. הספקות מעמידים שליח השואל את עצמו שוב ושוב אם אכן “אנכי שלחתיך” או בעצם שמע את הרהורי ה’אנכי’ שלו עצמו.

איננו חפצים בספקנים, שלעולם אינם קמים לעשות מעשה. אך גם איננו חפצים בשליחים נטולי אנושיות ונטולי ספקות. אנו רוצים שליחים ספקנים כמו משה, יש ספקות, תמיד יהיו ספקות, טוב שיש ספקות, ולמרות זאת בוחרים בדרך השליחות בעוז ובענווה.    

שבת שלום

הרב איתמר חייקין