בשבת חול המועד פסח נקרא את מגילת שיר השירים המופלאה. אבקש בדברי הבאים לחשוף מעט מסודותיה הרבים. נתחיל מבראשית. התורה מספרת על גן ה’ הקסום בתוכו הושם האדם. שם בגן ניתנה לו אישה, שם גילה את אהבתו הראשונה. אולם לא ארכו הימים והוא חטא באכילה מהעץ האסור. לאחר חילופי האשמות בין האישה לבעלה גורשו שניהם מהגן. אדם נענש בקללת האדמה וחוה נתקללה במילים: “אֶל הָאִשָּׁה אָמַר ‘הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ'” (בראשית ג, טז) מאז עזב את הגן, הדרך אליו ואל עץ החיים שבקרבו, אבדה לעד ודומה שעל האדם נגזר לחיות בעולם מקולל. האמנם?

בשיר השירים מתואר גן המזכיר מאוד את הגן ההוא:

“גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים, כְּפָרִים עִם נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר וַאֲהָלוֹת, עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן”. (שיר השירים ד,יב-טו)

בגן ההוא עצי פרי רבים הוא מלא ריחות טובים ועושר עצום של עשבי בשמים. בין עצי הגן עוברים פלגי מים חיים המשקים את הגן ואין כל צורך לעמול כדי להנות ממנו. דומה שלקללה ועצבון האדמה אין כניסה לגן. אך לא רק קללת האדם התבטלה בו, גם קללת האישה, כמודגש בפסוק: “אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ” (שיר השירים ז, יא) במקום ממשלת האיש באשה של “ואל אשך תשוקתך” כאן הדוד משתוקק לרעייתו. שניהם מהלכים מאוהבים בין שבילי הגן נהנים מפריו וריחותיו הטובים מאושרים ונטולי בושה כמו בימים הרחוקים ההם “יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו”….

היכן הגן ההוא? “איה אותה ארץ, איפה אותה שמש? …מי ינחנו דרך, יגיד לי הנתיבה?” (נעמי שמר)

תשובת “שיר השירים” נעוצה במילה אחת אהבה, אהבה הדדית, הרעייה משתוקקת לדודה והדוד משתוקק לרעייתו. שיר השירים מגלה שניתן באמצעות אהבת אמת שכזו, להשיב את גן עדן האבוד לעולם. בניגוד לגן העדן בבראשית בו האוכלים מפרי עץ הדעת היו נתונים לעצמם בלבד, למלא תאוותם: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל” (בראשית ג ו) כאן האני נתון לאחר “אני לדודי”, היסוד הוא נתינה הדדית ולא לקיחה. דווקא ה”אני לדודי” הוא המביא לתגובת הגומלין “ודודי לי”. בניגוד לחטא גן העדן שהוביל את האדם והעולם לקרע ופירוד, כאן מושגת אחדות. אחדות האדם עם הטבע הדומם, הצומח והחי, אחדות האיש עם האישה. אך שלא נטעה, אין אחדות זו מושגת בקלות ומחייבת מאמצים רבים ויש בה קשיים ומורכבות:

מחד “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי” (שם ה, ח) ומאידך “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. ( שם ג, ה) אהבת אמת עמוקה היא תהליך מורכב שיש בו התקרבות ונסיגה, ריצה ודילוג עם המתנה וציפייה. אסור לדחוק בה, שלא תהייה אהבת בוסר ואסור לדחות אותה שלא להחמיץ את השעה. אך עצם הסיכוי לאהבה הוא המניע את הרעיה והדוד לחפש אותה ללא לאות, שיר השירים מבטיח שבוא תבוא.

כמובן, שלא רק על אהבת אישה ואיש אנו מדברים. המפתח לראיית המגילה כאלגוריה ליחסי עם ישראל ואלוקיו מצוי בספרות הנביאים במקומות שונים ואחד הבולטים מצוי בנביא הושע. הנביא בדומה לשיר השירים, מדבר של תמורה יסודית ביחסי ה’ לעמו מיחסי אדנות ובעלות פטריארכליים, חד צדדים, ליחסי אהבה וברית שוויוניים והדדיים של איש ואישה: “וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-ה’, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי… וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא,… וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-ה’. (הושע ג, יח- כב) ביוזמה של האישה- עם ישראל, שיענה באהבת האיש – אלוקים. כמו בשיר השירים כינון מערכת יחסים חדשה זו המבוססת על אהבה ואמון הדדי תביא לשיבת העם לאדמתו, שיבת שפע הברכה בכל ממדיה “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶעֱנֶה נְאֻם-ה’–אֶעֱנֶה, אֶת-הַשָּׁמָיִם; וְהֵם, יַעֲנוּ אֶת-הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה, אֶת-הַדָּגָן וְאֶת-הַתִּירוֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָר; וְהֵם, יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל. …וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי.” (שם, כג-כה).

אם נלמד את סוד האהבה, אולי נגלה שגן עדן ממש מעבר לפינה…