עבודתה מורכבת מארבעה קולאז'ים ענקיים של ציורי שמן – שניים מהם מורכבים מצילומים של השיטפון בניו אורליאנס והצונאמי, ובו רואים אמהות שמגינות על תינוקן. השניים הנוספים מתארים את החיובי שבעולם – היופי של המדבר ותמונות של משפחתה, חברים וחיות המחמד שלה - מתנות שקיבלה מהקב"ה.
"אנחנו בסך הכל כלי בידיו של הקב"ה. האסונות הגדולים שגדעו המוני חיים בבת אחת מראים את אפסות האדם. על כורחך אתה חי – ועל כורחך אתה מת. אם נחיה או נמות זה לא תלוי בנו. בידנו לבחור איך נחיה את חיינו. ומה נותן לנו סיבה לחיות ולהיות מאושרים אם לא משפחה והחברים? צריך שתהיה לנו את הענווה וההתבטלות, אבל צריך שת היה גם הכרת הטוב על המתנות שקיבלנו – החיים", אומרת אלכסנדרה.

רונה גפסון הציגה את יצירתה "התקומה", בו יצרה ציור פיגורטיבי בשמן בגודל של מטר על מטר, המתבסס על תמונה שצילמה בעת השתתפותה במסע לפולין. בתמונה נראה מנהל בית הספר רני שגיא, מתפלל על רקע מחנה ההשמדה מאידנק, מחזה שהרשים אותה עמוקות. "ליצירה הזו יש משמעות עמוקה עבורי", היא מסבירה. "אחרי 60 שנה מאז שהשואה הסתיימה, עומד מנהל בית הספר היהודי-ישראלי-דתי בו אני לומדת, בתא הגזים במאידנק וקורא תהלים לעילוי נשמתם של הנרצחים. זו ההוכחה עבורי להמשכיותו הנצחית של עם ישראל.
"הניגוד בין הצבע של כתמי הגז הכחולים על הקיר לבין הקדושה שבטלית יוצרת בעיני את עוצמת הניצחון, את התגשמות ההבטחה 'עם ישראל חי'".
                                                
גב' נורית גלזר, רכזת מגמת האמנות, ליוותה את התלמידות משלב ההתלבטות לבחירה ועד לשלב של היצירה המוגמרת. "במגמה אנחנו שמות דגש על תהליך היצירה ועל התהליך האמוני. חשוב שיהיה דיאלוג בין היצירה לאמונה. ואכן, בכל יצירה יש איזה נופך אמוני-יהודי", היא אומרת.
מגמת האמנות פתחה בפניה אופקים חדשים, גילתה את הצד האמנותי שבה, ובמיוחד היא מזכירה את הפתיחות של מנהל בית הספר לפתוח מגמות של אמנויות המאפשרת לכל אחת לפתח את הצדדים האישיותיים-ייחודיים שבה.
בימים אלו מוצגת בבית הספר תערוכת עבודות של בנות החטיבה המקודשת למחווה לאמנים שונים – ציור על כדים, עבודות קולא'ז, אמנות יהודית, ציורי נוף, קליגרפיה. בתחילת מאי תצגנה 14 בוגרות המגמה את פרי עבודתן בנושא אותו בחרו לפתח ולעבד.