|
דבר המנכ"ל |
חודשים מספר לאחר ההתנתקות מגוש קטיף, ניצבים אנו בצומת דרכים קריטית בתולדותיה
של החברה הישראלית בכלל והציונות הדתית בפרט.המעגל הראשון, שאליו עלינו לתת את דעתנו הוא המעגל האישי.
אסונו של כל בית, כאבה של כל משפחה, של כל אדם - עדין זועקים השמימה, ועלינו כפרטים, כחברה וכרשת חינוכית לעשות הכל כדי לעזור, להקל ולצמצם את הטרגדיה.
המעגל השני, נוגע לבסיס שהתערער באופן מדאיג בנוגע לזיקה שלנו כציבור דתי לאומי למדינה ולמוסדותיה, וניתן לחלק את השבר לשלשה רבדים:
א. היחס למדינה ולחוקיה - חלק מסוים מן הציבור הדתי לאומי, הן רבניו, הן מנהיגיו ובעיקר בני הנוער, חשו כי חוקי המדינה שנגעו להחלטה על ההתנתקות, סותרים ערכי יסוד ועיקרי אמונה, וממילא הביאו למתח אידיאולוגי של נאמנות כפולה, מצד אחד לתורה ולמוסדותיה ומן הצד השני למדינה ולחוקיה. המדינה שבפי רבים ממנהיגי הציונות הדתית, הוגדרה כראשית צמיחת גאולתנו וכבסיס לכינון מלכות ד' בעולם, לפתע פועלת, אליבא דחלק מן הציבור הדתי, בניגוד לחוקי התורה ולעושי דברה. ואם עד היום נתפסה הפרת חוק, מתוך גישה דתית זו, כלא רק "מרידה במלכות" כי אם גם חתירה תחת מלכות ישראל, הרי שבימי ההתנתקות לעתים הפך מושג זה אצל חלק מן הציבור הדתי לאומי ככינוי נרדף לירא שמים.
ב. היחס לצבא - אין ספק שבשנים האחרונות צבא הגנה לישראל, היווה את גולת הכותרת של העשייה הדתית לאומית. ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות, העמידו דור של חיילים ומפקדים בכל שדרת הפיקוד, שהולכים וממלאים את השורות, והכל מתוך אידיאולוגיה ומתוך תחושת שליחות לא רק לאומית כי אם גם דתית.
הטלת משימת הפינוי על הצבא, יצרה בעיתיות כפולה.
ראשית, החיילים הדתיים ניצבו בפני בחירה קשה ביותר בין נאמנות לפסיקתם של חלק מרבני הציונות הדתית, נאמנות לאמונתם ולחינוך שעליהם גדלו, ומאידך נאמנות לצבא ולפקודתו.
שנית, בחיכוך הבלתי אפשרי שנוצר בין החיילים לבין המפגינים לאורך כל התקופה ובסופו של דבר לבין אנשי גוש קטיף, נוצרה דינאמיקה נוראה שבו חיילנו הפכו ל"אויב" שנגדו ומפניו צריך להיזהר.
ההד של דינאמיקה זו, נשמע בתופעות חמורות המתרחשות היום, החל באי לקיחת חיילים שהשתתפו בהתנתקות בטרמפים, דרך התנכלות לחיילים שהשתתפו בהתנתקות בישובים שבהם הם גרים, וכלה בקריאה להשתמטות מן השירות הצבאי.
ג. היחס לחברה החילונית - ההתנתקות פערה פער תהומי בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי לאומי. חלק מן הציבור הדתי חש, כי הציבור החילוני בגד בו, התעלם ממנו ולא היה רגיש לאמונתו.
תחושה זו, הביאה חלק מן הציבור הדתי לאומי לחוש כי צריך לפרק את הברית שבין שני הציבורים. עלינו להסתגר בתוך עצמנו, נשמעים קולות לאחרונה, כדרכם של החרדים, להתחזק, לגדול להתעצם - דמוגרפית, פוליטית וחברתית.
נוכח כל אלו, נשמע לעתים אף קולם של הציבור החרדי במדינת ישראל האומר לנו "אמרנו לכם. אנו ידענו זאת כבר לפני 60 שנה, כאשר ראינו שפניה של המדינה, הצבא והחברה אינם לדרך התורה והמצווה". ויש בתוכנו, לדאבוננו, כאלו המסכימים לאמירה זו ומבקשים להצטרף אל ייאושם של החרדים ממדינת ישראל.
על כתפנו, מורים, מחנכים, מנהיגי ציבור, מוטלת אחריות כבדה ומשימה ראשונה במעלה, להתמודד עם בעיה זו בכל רבדיה.
המועצה החינוכית רוחנית של הרשת בהשתתפות מנהלים ורבנים מחזקת את ידי כולנו לעסוק בחיבורים ובעשייה לחיזוק המכנה המשותף של החברה הישראלית. אל לנו להתייאש מהמדינה מהצבא ומעמנו , להפך עלינו להמשיך בעשייה זאת בכל בתי החינוך שלנו ולהשפיע בכל קהילה וקהילה ובכל עיר ועיר.
בעלון זה נפרוש בפניכם חלק חשוב מעשייה זאת .
ד"ר אמנון אלדר מנכ"ל