הפטרת פרשת אחרי מות
עיתון של יום חול...
ספק אם שמו של ג'וזף פוליצר היה נחרט בתודעה האנושית
לולא היה מותיר בצוואתו הוראה לוועדה שתזומן ע"י סנאט אוניברסיטת קולומביה בניו
יורק להעניק פרסים בתחום העיתונאות ואומנות המילה הכתובה. 'פרס פוליצר' כמו שרגילים
לכנותו, הוא הפרס היוקרתי ביותר בתחום העיתונאות בעולם. הפרס מוענק מקרן עזבונו של
פוליצר שהיה עיתונאי ומוציא לאור של העיתון "NEW YORK WORLD".
למרבה האכזבה, למרות שפוליצר עסק בחשיפת שחיתויות, במלחמות חברתיות נגד ניצול עניים
ובשאיפה לצדק חברתי, עיקר חדשנותם של העיתונים בבעלותו של פוליצר היה 'עיתונות
צהובה'. פוליצר הלוחם הגדול בעד שיוויון הזדמנויות, שמשמש עד היום כסמן (דרך הפרסים
על שמו) לעיתונות האמיתית, האידאלית, הוא גם הרכילאי מספר אחת של שלהי המאה התשע
עשרה וראשית המאה העשרים (למניינם).
פוליצר כמו רבים אחרים משאיר אותנו נבוכים. אנו מתקשים להכריע – איזה פן של ג'ו
פוליצר הוא הפן המשמעותי יותר? האם יחסנו אליו הוא כאל דמות חיובית, או, שמא דמות
שלילית? התשובות להתלבטות זו, נמצאות בהשוואה בין ה'הייד פארק' ה'סנטרל פארק'
בימינו, ובין 'אבן ההכרזה' של ירושלים של ימיו של יחזקאל בן בוזי הכהן.
בתחילת דבריו של יחזקאל כפי שאנו קוראים אותם בהפטרת 'אחרי מות', אנו שומעים ציווי
חד וברור של הקב"ה לנביא –
'ויהי דבר ד' אלי לאמר: ואתה בן אדם התשפט את עיר הדמים והודעתה את כל תועבותיה:'(יחזקאל,
כ"ב, א' - ב'). יחזקאל מצווה - אל תסתיר!
חשוף את האמת! אל תיתן לבני האדם להסתתר מאחורי חוסר הידיעה! (לא שאי ידיעת החוק
פוטרת מחובת קיומו...)
הקב"ה דורש מהנביא להיות הכרוז, העיתונאי, החוקר וועדת החקירה. הנביא צריך לפרסם
וליידע על כל המחדלים, והקשיים. הנביא חייב להיות הזרקור המכוון אל הפינות האפלות
וחושפן. הנביא מקבל את התפקיד כשהוא יודע שהוא חייב להיות הקול הקורא – הצופה
הזועק.
הנביא אוחז בידו חרב חדה מאד, חרב לשונו. הנביא מבתר וחותך לגזרים פיסה אחר פיסה את
מעטה הסודיות וההסתר. הנביא מראה לעם היושב בציון, מקרה אחר מקרה את מעשיהם. הנביא
לא רק שאינו מוותר על שיקוף המציאות, הנביא מוסיף ומביא את הפרשנות האלוהית למעשי
העם.
מעשי הנביא הם ממש כהסרת חסימה מן העורקים בסכין חד ועדין. הנביא מבצע כאן ניתוח
באזמל עדין להסרת גידול ממאיר של 'התעלמות ממעשים'. אבל, הנביא מראה לנו עד כמה
התפשט הגידול על הגוף. העם בהתקף מזוכיזם בלתי מוסבר נהנים מהכאב!
העם הכניס את הדיון בפורענות, אותו דיון שהיה אמור להציל אותו מהפורענות לתוך שגרת
יומו. דברי הנביא הפכו ל'שיחת היום', 'החדשות הבוערות', 'הפיקנטריה', בעל כורחו
הנביא הפך להיות 'עיתונות צהובה'. לכאורה, הנביא מילא את תפקידו – כולם מדברים על
דבריו, ועל עוצמתם ועל שחיתותם של אנשי ההנהגה! 'השלטון', ו'פשוטי העם' בוחשים
בקלחת! כולם חוקרים - מה אשמתו של פלוני והיכן מתחילה אחריותו של אלמוני.
ברם, מלאכתו של הנביא אמנם נעשתה, אבל, דבריו לא הועילו. הדיון בדברי הנביא לא הגיע
למקום הראוי לו. דברי הנביא היו ל'שיחת היום', אבל, בלילה 'לפני השינה' לא הוטרדה
מנוחתם על חלקם בשבר העמוק. הדיונים היו נוקבים מאד, אבל, איש לא שם לב לכך שהוא
דומה למסננת – כולו גדוש חורים.
מאות שנים אחרי יחזקאל בן בוזי יכתוב ר' ישראל אלנקווה בספרו
'מנורת המאור' (הקדמון) – 'החלק החמישי בעניין הרכילות. והוזהרנו על המידה הרעה
הזאת מן התורה, שנא' לא תלך רכיל בעמך. וגם זה נקרא לשון הרע, והוא בכלל כת מספרת
לשון הרע. וההולך רכיל מרבה שנאה בעולם, ומכשיל את בני אדם, וכאלו עוקר העולם,
כי העולם אינו קיים אלא על השלום, וכאלו נותן חרב ביד רעהו להרוג את חברו,
שנאמר 'אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם', וכתיב 'כולם שרי סוררים הולכי רכיל נחושת
וברזל כולם משחיתים המה'.'(פרק י"ח, לשון הרע).
לשונו של הנביא היא חרב פיפיות. אם משתמשים בה בחכמה, והעם מבין את הפעולה הנכונה
הרי שהיא מסירה ממנו את הטעויות וגוררת בעקבותיה חשבון נפש. חשבון הנפש, כשהוא
אמיתי ומתמשך מוליד בעקבותיו חיוּת חדשה – כוח של תיקון.
ברם, מדברי הנביא אנו לומדים שהעם הבין את הדברים מעט אחרת -
'אנשי רכיל היו בך למען שפך דם ואל ההרים אכלו בך זמה עשו בתוכך:'
(יחזקאל, כ"ב, ט'). מטרת
הדיונים והסערה הציבורית בעקבות דברי הנביא לא הייתה לתקן. מטרת הדיונים הייתה
לשכלל את יכולת ההסוואה. הדיון לא נסוב על שאלת התיקון.
הדיון היה בנקודת הכשל, הנקודה בה נתפס האדם. מטרת הדיון הייתה להתכבד בקלון חברו.
מטרה משנית הייתה להפיק את המסקנות - כיצד...לא להיתפס. למעשה דברי הנביא הפכו
מאזמל מנתחים מציל חיים, לסכין משסף ומרטש.
הנביא הצליח להציף את הדברים, אבל, העם 'לא הצליח' להסיק את המסקנות הנכונות. המעשה
המציל המתריע המזהיר של הדיבור, דורש הרתמות למעשה, דורש חשבון נפש! זה "כל" ההבדל
בין עיתונות צהובה לעיתונות חוקרת– עומקו של חשבון הנפש, ולהבדיל בין שתיהן לבין
דברי הנבואה - למי מוגש הדין וחשבון...
שבת שלום
גלעד קופמן
מנורת המאור (הקדמון) - ר' ישראל ב"ר יוסף אלנקווה - נולד
בטולדו שבספרד לקראת סוף המאה הראשונה לאלף השישי. ספרו 'מנורת המאור' הוא ספר מוסר
המבוסס על דברי חז"ל והמקובלים; הוא מכיל עשרים פרקים, בכל פרק נושא מוסרי אחר. ר'
ישראל נהרג בספרד בפרעות שנת קנ"א (1391).
חמישה פרקים מהספר נדפסו בתוך ספר 'ראשית חכמה' של ר' אליהו די וידאש, וכולו יצא
לאור בפעם הראשונה ע"י החוקר הלל גרשון ענלאו בארבעה חלקים, ניו יורק תרפ"ט-תרצ"ב
(1929-1932).
| תגובות הקוראים | |
|