הפטרת חג השבועות
רחבת הקשתות
קמרוני הקשתות נחשבים מדורי דורות לפאר היצירה הארכיטקטונית. היכולת ליצור דבר עגול
באמצעות קוים ישרים מוערכת מאד על ידי אנשים רבים. אך, היכולת ליצור חצי עיגול בלא
תמיכה תחתית גורפת הערכה רב יותר. מן הסתם אחת הסיבות לכך היא המשיכה הטבעית שלנו
כבני אדם אל הבלתי מובן.
אולם, ייתכן וקיימת סיבה אחרת חשובה עוד יותר להעריך את בוני הקשתות. במהלך בניית
הקשת חוזקן של כל האבנים המשתתפות הכרחית, שכן אם אחת מהן אינה יכולה לשאת בעומס -
הקשת תקרוס. אך, אבן הראשה היא זאת שמאפשרת את הייצוב המלאה של הקשת. ייתכן שאחד מן
השרידים הבלתי מודעים שאנו נושאים עמנו ממגדל בבל היא השאיפה להיות המחזקים מלמעלה...
הקשת מעבר לצדדים הארכיטקטוניים, היא סוד גלוי ובלתי מובן. המדע יודע לתאר את הקשת
כמנסרת השתברות קרני אור, אך היכולת להבין את משמעותה של המנסרת כרגע לוקה בחסר. גם
באחד המילונים החשובים ביותר שנכתבו אי פעם – 'ספר הדקדוק והשורשים', לרד"ק אין (בניגוד
לרובם המוחלט של השרשים) הסבר למושג – 'קשת'.
הקשת למעשה אינה מוסברת... היא רק סמל לבריתו של הקב"ה שנתנה בענן –
'את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית
ביני ובין הארץ.' (בראשית, פר' נח, י"ג).
ברית שניתנת לאדם אך, הוא אינו שותף לה! ברית שמאפיינת את סימנה היא קיימת, ברור את
מה היא מסמלת אך היא עצמה אינה מובנת.
ר' יצחק קארו דודו של מרן ר' יוסף קארו (בעל 'השלחן ערוך') חידד וכתב בביאורו על
התורה ('תולדת יצחק', בראשית, פר' נח, ט', י"ג-י"ד) שהברית היא השילוב של הקשת בענן,
שכן הקשת נבראה ועמדה בפני עצמה עוד קודם לזמן המבול...
חוסר ההבנה של הברית אינו חורג מגבולות הזמן והמקום שהקב"ה נתן לאדם. הקשת בענן
הייתה ועודה מסמלת לאדם את הופעתו של כבוד ד'. יתר על כן, הקשת בענן גם מסמלת את
גבולות זכויותיו של האדם להתבונן בביטוי מעשי האלוהים.
עד כדי כך שחכמים (חגיגה טז.) הבהירו שכאן עובר גבול הסליחה לחטאי האדם – 'כל שלא
חס על כבוד קונו רתוי (ראוי) לו שלא בא לעולם! מאי היא? רבי אבא אמר: זה המסתכל
בקשת, רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר.'
אותה הקשת, אותו חוסר הבנה, אותה דרישה לקבל את הסמלים מבלי להבין את משמעותם
העצמית נמצאים גם ביום חג מתן תורה. בחג מתן תורה אנו מפטירין בדברי יחזקאל
(א', כ"ו-כ"ח)
על 'הקשת בענן' – ' וממעל לרקיע אשר על
ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה: וארא כעין
חשמל כמראה אש בית לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש
ונגה לו סביב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות
כבוד ד' ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר: ס'.
מראה הקשת הוא גילוי כבוד ד' בעולם. השכינה בצורתה הציורית היורדת ממעלה למטה היא
הקשת. סמל בלתי מוסבר ובלתי ניתן לחקר או לתובנה - רק גילוי! במידה מסוימת כמו מעמד
מתן תורה. גם מעמד מתן תורה עומד כסמל – כעדות חיה ומוחשית למציאות עליונה היורדת
ומשתלשלת לה מעולם לעולם ומגיעה ממקום רם ונישא ועד למקומות הנמוכים ביותר.
אך, ההפטרה בדברי הנביא אינה חייבת להידרש דווקא לצד המשותף לה ולקשת - הבלתי מובן
שבסמל. יש דרשה אחרת חשובה לא פחות. דרשה נשכחת הדורשת את השונה שבין שני הסמלים.
בעוד שאת בריתו נותן הקב"ה בקשת בענן מבלי לשתף את האדם ובלא לתן לו אפילו חלק
מזערי של פעולה; הרי שבברית מתן תורה כורת הקב"ה ברית עם עמו ישראל.
יש כאן שותפות! שותפות נישואין קסומה ומעלת ניחוח של כנסת ישראל ודודה. מציאות אהבה
מתמדת ובלתי מפוענחת הנחרזת לה מתג לתג בדברי נבואה, בדברי מגילת 'שיר השירים'
ובדברי עדות ד' הנאמנים – התורה הקדושה.
הכול מוּעֲד – עדויות על גבי עדויות על מציאותם של סמלים. סמלים המצטרפים כעדות על
מולד הלבנה. עדות על קיום, עדות על מעשה – אך, את הבנת הדברים ומשמעותם גוזרים
אחרים. עדויות שמצטרפות להעיד על יכולתם המופלאה של ישראל לעורר את ברית האהבים עם
אביהם שבשמים – כפי שמעידה הגמרא על סעודת ברית המילה של אחר (תלמוד ירושלמי, חגיגה,
ב', דף ע"ז, טור ב') – 'טוב אחרית דבר מראשיתו בזמן שהוא טוב מראשיתו ובי היה המעשה
– 'אבויה' (שמו של אביו של ר' אלישע בן אבויה), אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא
למוהליני (לערוך לי את ברית המילה) קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד. ולר'
אליעזר ולר' יהושע בבית אחר.
מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדקין (בזמן שאכלו ושתו וניגנו ורקדו) אמר רר
אליעזר לר' יהושע עד דאינון עסיקין בדידון נעסוק אנן בדידן (כשהם מתעסקים בדברים
האהובים עליהם, בו נעסוק אנו בדברים האהובים עלינו) וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן
התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים - וירדה אש מן השמים והקיפה אותם.
אמר להן אבויה – רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי?! אמרו לו חס ושלום! אלא,
יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה מן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, והיו
הדברים שמחים כנתינתן מסיני! והייתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני - ועיקר נתינתן
מסיני לא ניתנו אלא באש – 'וההר בוער באש עד לב השמים'...
אמר להן אבויה אבא – רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני
מפרישו...'
זה הוא כוחה של תורה – להחיות מחדש את הברית! להחיות מחדש את הסמלים! להחיות מחדש...
גם אם אינם מובנים – הרי הם מסמלים והאהובים ורצויים! בעז"ה, הרי הם רצויים
ומתקיימים ומאירים ומבטלין את בת הקול היוצאת בכל יום מחורב ומכרזת – 'אוי להם
לבריות מעלבונה של תורה' (אבות, ו', ב')!
שבת שלום
גלעד קופמן