הפטרת פרשת חקת
סטיגמה - החתמה חברתית

באחת מאגדותיה מספרת שחרזדה על חייט סיני מיוחד ושמו - 'אלאדין'. אלאדין פוגש מכשף רשע. המכשף מוליך אותו בדרכי מרמה לתוככי מערה מסוכנת כדי שיוציא מתוכה מנורה ישנה. אלאדין לא ידע שלמנורה יש תכונות קסם ובתוכה מצוי שד שבכוחו להגשים כל משאלה.
אלאדין לקח את המנורה ושפשף אותה בעדינות מן הצד כדי לנקותה, ואז הופיע השד באורח פלא ואמר: מה תצווה עליי, אדוני? עומד אני לפקודתך כי עבדך אני! הכוחות הנסתרים של השד הופכים את אלאדין במהרה לאיש עשיר מאד. הוא נישא לבת המלך, וארמון מפואר מוקם לכבודם.
מקץ שנים אחדות עולה המכשף על עקבותיו של אלאדין. כשהוא מחופש לרוכל נודד, מכריז על נכונותו להחליף מנורות ישנות בחדשות. אשתו של אלאדין, שאינה יודעת מה רב ערכה של המנורה המכוסה חלודה שנמצאת בביתה, מחליפה אותה באחת חדשה אצל הסוחר המוזר.
המכשף מצווה מיד על השד להגלות את הנסיכה ואת ארמונה לאפריקה. אולם, אלאדין רודף אחרי המכשף, משיג לעצמו את המנורה, ומחזיר את הארמון ואת רעייתו אליו.
הסיפור מותח בזכות פערי הידע של המכשף, של אלאדין, ושל הנסיכה. העובדה שאלאדין לא ידע מה משמעות משימתו של הזקן (המכשף המחופש). המכשף שנפל אל הטעות הנצחית – הערכה שגויה של יכולותיו של האדם העומד מולו (גם אלאדין שהסתיר מהנסיכה את סוד המנורה - טועה באותה טעות...).
בדרך כלל סיבת הטעות היא ויזואלית – דמות האדם העומד מולנו אינה נראית כאדם עצמו. אנו ממעיטים בערכו או קושרים לו כתרים בזכות צדדים חיצוניים שאינם בהכרח מעידים על תוכו של האדם. אחת הדוגמאות הבולטות למציאות זו מצויה בהפטרתנו.
בהפטרת השבוע אנו קוראים - 'ויפתח הגלעדי היה גיבור חיל והוא בן אישה זונה ויולד גלעד את יפתח: ותלד אשת גלעד לו בנים ויגדלו בני האישה ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אישה אחרת אתה: ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים ויצאו עמו: פ' (שופטים, י"א, א' - ג')
הסטיגמה המלווה של יפתח הייתה סטיגמה חזקה וחמורה. הסטיגמה (החתמה חברתית - תיוג) החלה עוד טרם לידתו. ההחתמה החברתית של אמו ליוותה אותו מילדות. אותה סטיגמה מראש גרמה לו להיות מתויג כפחות ערך עוד טרם נולד. סילוקו מבית אביו ומנחלתו אינה תוצר של מעשיו! כל המעשים הולכים אחר הסטיגמה שהודבקה לו – תווית של 'לא ראוי'!
התיוג מוליך אותנו למקומות קשים. השאלות לגבי מסלול התנהלות חייו של יפתח כפי שהתרחשו לעומת המסלול האפשרי ללא הגירוש מעוררות מחשבות נוגות. הגמרא מזהירה אותנו היתפסות לסטיגמות – 'אמר רבי זירא: אף על גב דשלח ריב"ל - הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, והזהרו בוורידין כרבי יהודה, והזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה.' (סנהדרין צו.)
רש"י מחדד לנו התבוננות עמוקה יותר עד כמה הסטיגמה היא יכולה לנתק את המציאות מהקשרה - 'הזהרו בבני עמי הארץ - שנעשו תלמידי חכמים, לעשות להם כבוד שמהם תצא תורה לישראל, שהרי יצאו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כדלקמן, ואף על גב דאמר ר' יהודה הכי הזהרו בבני עמי הארץ.'
רש"י פורש בפנינו את צורת ההתבטאות של ר' יהודה כמראה מכאיבה – גם שמעיה ואבטליון למרות תורתם הגדולה – עדיין אינם עומדים במקום שיכול להכחיש את מוצאם... כביכול, עדיין מוטלת עליהם חובת ההוכחה שהם אינם כאבותיהם. מעגלי החברה עדיין אינם מוכנים לראות את תורתם ולא מקום לידתם...
בדברי המאירי אנו מוצאים התבוננות עמוקה על הלחימה בסטיגמה – 'לעולם יהא החכם זריז ללמד בחבורה ובישיבה כדי להשפיע מטובתו לאחרים וכן התלמיד ישתדל כמה שיוכל לטרוח בתלמוד תורה ואל יתייאש מצד שרואה אבותיו עניים ושאינם מוכנים להוציא בהם כמה שצריך לתלמוד תורה או שרואה אבותיו עמי הארץ שהתורה מוכנת לכל אדם ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה...'(בית הבחירה למאירי, נדרים פא.)
גם רבנו (מנחם בן שלמה) המאירי מראה לנו פן מעניין של ההתמודדות הקשה הצפויה להיות מנת חלקו של מי שנרמס תחת מערכות חברתיות צרות אופקים, מערכות שאינן מוכנות לוותר על תגיותיהם השליליות של מי שאינו נולד כחלק מהמערכת. הצורך להוכיח את עצמו תחושת הייאוש שמלחמה כנגד רצון או יכולות מבית בכדי להגיע למקום שהלב חפץ בו. תחושת המלחמה הבלתי פוסקת בכדי להצליח לרכוש מקום להניח גופך בצל תורה.
המלחמה בסטיגמה יוצרת תחושת דכדוך. שכן התדמית המצטיירת לתלמיד חכם אמיתי נארגת בדרך כלל עם מסורת אבות. דמותו של התלמיד חכם השלם מוקפת מסגרת שבה קיבל את תורתו מאביו והעבירה לבנו. התמונה הפסטורלית של זיכרון טוב והשתלשלות טובה של יראי שמים – מיתתו השלמה של יעקב (העובדה שאף אחד מבניו של יעקב לא יצא מהמשפחה...).
אך, ייחוס זה הוא לא אחת דוגמא לשיא יפעתם ויופיים של העוסקים בתורה. דבר שמקבל מדברי רבותינו משל מחכים ומעודד - 'כדאמרה ליה ברתיה דקיסר (כפי שאמרה ביתו של הקיסר) לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! (איך ייתכן שהתורה שהיא כלילת יופי מגיעה בכלי מכוער?) - אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא. (הקשה עליה ר' יהושע בן חנניה – אביך לא מגיש יין בכלי חרס?!) - אמרה ליה: אלא במאי נירמי? (אמרה לו – אלא במה הוא צריך להגיש את היין?!) - אמר לה: אתון דחשביתו - רמו במאני דהבא וכספא. - אזלה ואמרה ליה לאבוה (אמר לה – כמו שראוי ליין טוב בכלי כסף וזהב. הלכה ואמרה לאביה לעשות כך). רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף (עשו כך והחמיץ היין בכלי הכסף והזהב. התרגז הקיסר). אתו ואמרו ליה (סיפרו לו שהדבר נעשה בציווי בתו). אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? (אמר הקיסר לביתו – מי אמר לך לשמור יין בכלי זהב וכסף?) אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? (אמרה בת הקיסר שעצה זו קיבלה מר' יהושע בן חנינה. התרגז הקיסר וציווה להביא לפניו את ר' יהושע בן חנינה. כשהביאו לפניו את ר' יהושע בן חנינה שאל אותו הקיסר – מדוע יעצת לה עצה לא חכמה זו?) אמר ליה: כי היכי דאמרה לי - אמרי לה. (השיב לו ר' יהושע בן חנינה עניתי לה בדיוק כפי דבריה – הראיתי לה שאין דברים יפים משמרים את הטוב!) והא איכא שפירי דגמירי! (הקשה לו הקיסר והרי יש תלמידי חכמים יודעי תורה שהם יפים!)! אי הוו סנו - טפי הוו גמירי (השיב ר' יהושע בן חנינה כך תורתן למרות שהם יפים! תאר לעצמך כמה הייתה עמוקה ורחבה תורתם אילו היו מכוערים...)(תענית ז.).
תורתם של תלמידי חכמים שיש בידם מורשת אבות, שגדלו על ברכי תורה וחסד אינה בהכרח קטנה או גדולה. הכול תלוי בלימודם ובסייעתא דשמיא. מורשת האבות שלהם והרצון להיות שונים מהוריהם מקשים עליהם את הגידול בתורה, בדרך שונה אך לאו דווקא קלה יותר מהקשיים שמלווים את מי שלא נולדו בבית ועד לחכמים.
הדבר היחיד שיכול למנוע מהאדם את הצמיחה (הקשה והכואבת) בתורה למדרגת תלמיד חכם (רב ועצום) היא כניעתו לסטיגמה – בין אם כניעה של מענק כותרת ותווית של מצוין בהלכה בזכות אבות (מה 'שחוסך' ממנו את הצורך ללמוד), ובין אם כניעה לסטיגמת בן העני (בממון או בתורה) שכל מה שיש לו הוא בחסדי אחרים...
יהי רצון שנזכה ונצמח למרות הכול, כל אחד מביתו וממקומו למקומות טובים של תורה וחסד ומידות טובות!



שבת שלום
גלעד קופמן