מפגש שישי – י”ד כסלו ה’תש”ף |  11.12.19

הפחד מכשלון (חזרה תמציתית על הנושא המרכזי מהמפגש הקודם)

אחת הבעיות המרכזיות שעולות באימון היא החסימה העצמית מהגשמה.
מדי פעם מתעוררת אצלנו השאיפה להתקדם, להתפתח. ההתפתחות הזאת היא מאוד מתגמלת.
ההרחבה של התודעה היא חוויה מספקת, היא נותנת תחושה טובה, תחושה של מאסטרינג, של התגברות, של מתיחת הגבולות שלנו.
התנועה הטבעית הזאת עלולה להיחסם על ידי הפחד מאובדן תחושת ערך, שהוא בשם המוכר שלו – הפחד מכשלון.
בגלל שאנחנו חווים טעות או כשלון כדבר שמעמיד את הערך שלנו בסכנה, ואז השייכות שלנו בסכנה.
לכן אנחנו הולכים בעולם, כמו שאדלר הגדיר, ‘מרגלים בארץ אויב’.
אסור ש’יעלו עלינו’, שיגלו את האמת שלנו – שאנחנו לא מספיק טובים ומוכשרים.
ההרגשה הזאת נמצאת אצל כל אחד, בלי קשר לכשרון שלו. הפחד הזה הוא גם הבסיס לפחד קהל.

תחושה חברתית, בוחן מציאות, התחשבות בסיטואציה, בצרכים של המצב – עדיין אני לא מעיזה להתבטא או לנסות.
הכי גרוע זה שאם אני לא מאמינה שאם אני לא מספיק טובה במשהו – אני לא מספיקה לנסות.
חוסר ההתנסות הופך להיות ההגנה מפני אובדן ערך.
עדיף לי לא לעשות כלום מאשר לעשות משהו בצורה לא טובה, או אצל תלמידים אחרים, בצורה רגילה, או ‘כמו כולם’.
מול רגשי נחיתות שיש לכולנו, נוצרת מטרה של עליונות.
אנחנו רוצים להיות יותר מכולם, להיות מושלמים, להיות, כמו שאדלר אמר, כמו אלוהים.
כל יכולים, לא טועים…

לכן אנחנו כל הזמן ברגשי נחיתות, כי רוב הזמן אנחנו פחות ממושלם.
אנחנו מלאים ברגשי נחיתות לא בגלל שאנחנו פחות מכולם או לא בסדר, אלא בגלל שאנחנו פחות ממושלמים.

אחת ההקשבות שאני רוצה שתחדדו היא הקשבה לאמביצות מוגזמות.
אחת המרצות שלי לפסיכותרפיה אמרה – ‘גיליתי שאני גרועה בלהקשיב’.
זה סביר שמישהי שעשתה שני תארים בטיפול לא יודעת איך להקשיב?
לא, היא פשוט לא מקשיבה כמו שהיא היתה רוצה להקשיב.
תשימו לב למה שאנשים אומרים – אל תיקחו את זה באופן מילולי.
החוויה שלנו מכשלון הוא לגמרי חסר פרופורציות, ואני מתכוונת לכל טעות שאנחנו עושים.
אם יצא שעשיתם טעות ובמקום להגיד ‘איזה מפגרת’ אמרתי ‘אופס’ זה סימן שאנחנו במקום מאוד מפותח.
זה אומר שיש פה קבלה והבנה של האנושיות.
לפעמים זה יותר קל אם אף אחד לא ראה את הטעות, ואז זה יותר קל לשאת את הטעות,
ואנחנו מתקנים אותה בלי להוסיף בושה.
הרבה פעמים כשאנחנו מעירים, בנוסף לתלונה, או לדבר שאנחנו רוצים לבקש, בנוסף יש גם האשמה או ביקורת.

במקום להגיד לילד ‘תרים את המגבת’ אנחנו אומרים לו ‘למה אתה כל הזמן לא מרים את הדברים’.
יש כאן שתי בעיות – תלונה, והכללה.
ההכללה היא מייאשת מאוד.
התלונה – במסגרת מה שלמדנו על דיבור חיובי, אנחנו צריכים לנסח את התלונה למה שהיא במקור – בקשה.
אני משתפת ומבקשת, במקום להתלונן.
לספר מה אני מרגישה ומה אני מבקשת קוראים בטיפול זוגי – ‘התחלה רכה’.
מחקרים מצאו ש-80% מהוויכוחים שלא מתחילים בהתחלה רכה – נגמרים בריב.

אם אמרתי שלוש פעמים להרים את המגבת, הגיע הזמן להבין ש’הסוס מת’ ולרדת ממנו.
לנסות משהו אחר.

אנחנו יוצרים שיח שבתוכו זה בטוח להתבטא, כי המורה / המנהלת בעדי, והם רואים אותי בעיניים טובות.
זה לא מעט כי אנחנו כל הזמן נראים בעיני אנשים אחרים בעיניים בוחנות, שופטות וביקורתיות.

אני עובדת על זה עם רווקים.
לדוגמה, רואים תמונה באתר היכרויות ואומרים – הוא לא מוצא חן בעיניי.
הרבה פעמים הם לא אומרים ‘הוא נראה נחמד’, אלא אומרים מה לא.
זה דורש תרגול.

אני לא מנסה לשכנע אתכם לעשות את זה כי זה יותר הומניסטי.
אני עושה את זה כי זה עובד.
ניסינו. התלוננו, האשמנו, ביקרנו…
נדיר מאוד שמישהו ענה ואמר ‘אני אחשוב על זה ‘ בתגובה לשליליות וביקורתיות ותוקפנות.

אני לא אומרת שאם נהיה בשיא החיובי מיד יקרה מה שאנחנו רוצים.
אלא שאנחנו מתחילים ליצור שיח פתוח ובטוח שבו אפשר להשפיע במיוחד על אלה שאין לנו אליהם גישה.

ההכללות לא עושות טוב.
גם כשאנחנו שואלים ‘איפה עוד אתה פוגש את זה’?
ואנחנו רוצים ליצור אצל הילד הבנה של התבנית ההתנהגותית שלו – זה לא מועיל.

שיתוף מהמפגש הקודם
אחד המשתתפים שיתף על כך שפתח בפני התלמידים מחולשותיו האישיות, וזה היה משמעותי לכיתה.
לשתף זה מקרב, זה פותח פתח לשיח מחדש.
מורים מפחדים מזה, אני חושבת שמי שפוגש אותי מלפני שנים יזכור סיפור אישי (שהתחבר אליהם).
לפעמים זה מביך.
אני חושבת לעצמי – ‘את זה סיפרתי לכיתה?’. יש כמה מקומות של מודעות.
חלון ג’והארי

ידוע לי לא ידוע לי
ידוע לאחרים אני הפומבי אני העיוור
לא ידוע לאחרים אני הסודי אני הלא מודע

 

 

המטרה שלנו היא להגיע ל’אני הפומבי’.

אנחנו יותר עיוורים ממה שאנחנו חושבים.

הרבה פעמים קואוצ’רים נותנים לאדם משימה לשמוע מאנשים אחרים על עצמו.

ש: יש תלמידים שלא רוצים שתיחשף מולם יותר מדי. זה נותן להם בטחון שאתה רחוק.

ת: זה מחזק את זה שאת התהליכים היותר עמוקים צריך לפעמים לעשות עם מעט תלמידים. 

ש: יש גם פרטיות בריאה

ת: בהחלט. צריך לשקול לגופו של עניין.
כשאני שיתפתי על עצמי את ההתמודדות שלי עם הנטייה המשפחתית לדכאון,
אני משתפת כי אם אני לא עברתי את זה זה לא אמין.
אני מוכנה להיחשף כדי להגביר את האמינות.
יש דברים שהם אינטימיים, ולא צריך לחשוף הכל. לפעמים לא צריך לספר את כל הסיפור.
מספיק להגיד ‘גם אני עברתי משהו דומה’.
גם חשוב בשביל השיתוף לא לעבור לדבר על עצמי.

אחד המורים שיתף בכך שנתן לתלמידים לחשוב על רעיון איך להתמודד עם בעיית המשמעת שעברו עליה.

זה חשוב לזרום עם הרעיון של התלמיד.
ואם הרעיון לא עובד – אז לא להגיד – נכשלתם, אלא להגיד – הרעיון לא עבד.
בואו ננסה משהו אחר.
השיחה שאני רוצה שתהיה זה להבין מה התלמיד רוצה להשיג כשהוא עושה את מה שהוא עושה,
ואז אני אשאל אותו – ‘האם יש דרך אחרת’?

ש: אחד המורים שיתף בכך שלקח תלמיד ‘להשקות’ אותו. לקח את ה’כוכב’ של הכיתה.
התחלתי להגיד ‘אני מתבונך בך…’ הוא ישר עצר אותי – ‘בשיעור לשון זה לא אני’.
אמרתי לו – ‘אני לא מדבר איתך בגלל שיעור לשון’, הוא אמר לי – ‘במעבדה…’.
לקח לו שתי דקות להבין שלא באתי לשוחח איתו על שום בעיה. הוא לא האמין.

ת: איך הרגשת?

ש: זה כיף

ת: אחרי אינטראקציה כזאת, אנחנו גם מרגישים יותר טוב.
אחרי שאנחנו עושים לו את השיחה הרגילה, אנחנו גם לא מרגישים כל כך טוב.
ילדים לא יגידו – ‘נפגעתי’, הם יגידו ‘לא אכפת לי’, אבל זה משאיר עליהם חותם.

אני הייתי אומרת לבנות שלי שאכלו ליד המחשב, שאני מבינה שהם עברו על האיסור לאכול ליד המחשב,
סבבה, אבל להשאיר מאחריכן את הצלחת? זה כבר מעליב.

אפשר להגיב בצחוק, אבל אם זה חוזר אז צריך לעשות שיחה עמוקה יותר –
להגיע למהות של ה’מה’ – האם יש כאן תעוזה, התנגדות, מיוחדות, לעשות דווקא –
אני אוכל להגיע לזה אחרת.

יש סרט על מישהי שכותבת לעצמה את ההספד. מתחילים לראיין אנשים ומסתבר
שאין אף אחד שאוהב אותה ושיכול להגיד מילה טובה עליה.
בשלב כלשהו, העיתונאית אומרת לה שהיא צריכה לעשות משהו לטובת הקהילה.
היא מתחילה לעבוד עם נוער בסיכון.
היא אומרת – כולם בסיכון, השאלה היא איזה סיכון – סיכון לעשות משהו מטומטם
או סיכון לא להצליח.
צריך להבין מה ה’מה’ של ההתנהגות של הילד.

ש: היתה לי ישיבה פדגוגית, ותמיד ישיבה פדגוגית עוסקת בבעיות ובתלמידים המורכבים.
השנה החלטתי לעשות משהו אחר ועשיתי שאלון לכל התלמידים ולכל המורים
שבו כל אחד כותב על דברים טובים שהוא אוהב בקבוצה שהוא מלמד / לתלמידים –
דברים שהם אוהבים באולפנית.
מילה שרוצים להגיד למורה
X.
אז שמתי בישיבה הפדגוגית שקפים עם הפרגונים שהתלמידות כתבו למורות.
כל הישיבה הפדגוגית היתה פרגונים ואיזו כיתה מדהימה.
זה נתן זווית אחרת.

ת: אפשר להגיד ‘תגידו משהו חיובי על מורה שאת פחות מחבבת’ ואז יהיה משהו חיובי על כולן.

מורה אחרת שיתפה שהיא קיבלה טלפונים מתלמידות. הן שיתפו בכמה דברים.
(א) שמתי לב כמה אני מדברת וכמה הן.
(ב) שיתפתי אותן שהשיחה הזאת היא בעקבות ההשתלמות.
ניסיתי בסוף השיחה להבין אם השיחה עזרה להן או לא.
אחת אמרה שהיא הרגישה כבדה יותר ומתוסכלת יותר בעקבות השיתוף.
השנייה היתה מאוד מעודדת.
הפעם הרגשתי שלא ידעתי מה לשאול.

ת: בזמן שאת לא יודעת מה לשאול, כדאי לשתוק.
אם יש שקט בשיחה – אתם תראו מה קורה לצד השני.
פתאום הוא יוצא מצד אחר.

עידוד
רצף החוויות המייאשות:
בכל שלב של מעגל הקסמים הזה, אנחנו יכולים להיכנס.

א. שינוי הפירוש של כשלון
ברגע שהילד נכשל, אנחנו צריכים לשנות את התפיסה של כשלון:
כשלון הגיע ממקום טוב עם כוונות טובות.
הוא החמצה נועזת, הוא דבר טבעי, אנושי, יומיומי.
אחד מהשלבים של העידוד זה להתייחס למעשה, ולא לעושה.
הכשלון הוא שגוי, הוא לא פשע / חטא / אסון.

ב. עידוד
עידוד זה כל דבר שמעלה את ההערכה העצמית של האדם בעיני עצמו.
עידוד מתחיל מהקשבה. מה הוא אומר לי, במילים האלה?

השלב השני הוא להתמקד בחיובי.
הפתעה מאוד יכולה לעזור לעידוד.
אני זוכרת שאיחרתי פעם אחת לתורנות בקיבוץ.
עמדה אחראית המשמרת הקשוחה וחיכתה לי עם מבט שלא בישר טובות,
וכשהגעתי היא אמרה לי – ‘זה יכול לקרות לכל אחד’.
זו היתה סיטואציה מפתיעה מאוד ומנחמת, שאני זוכרת עד היום.
למה עידוד עובד כל כך טוב לילדים אחרי כשלון?
הם כל כך לא מצפים לזה. זה כמו נווה מדבר.

מחקרים כבר הוכיחו את זה – עונשים לא גורמים לשיפור התנהגות.
זה לא גורם לא לצמיחה ולא לשיפור.
זה גורם לזה שאנשים מנסים לא להיתפס.
הם מחפשים תחכום איך לא להיתפס.

ש: אצלנו מענישים בהשעייה על אלימות.

ת: בסדר. ואז אתה קורא לו לשיחה, אחרי שהוא חזר, ואתה שואל אותו – איך פותרים בעיות בלי ידיים?
ראיתי פעם סרט על כך שאסקימואים פותרים בעיות בתחרויות שירה… צריך ללכת למקור של הבעיה.

צריך לתת לילדים חוויות של הצלחה.
אחת מהבעיות בבתי ספר שאנחנו עושים אותו מבחן לכולם, והילדים הן ברמות שונות.
אחד מהמטפלים הטובים ביותר במכון אדלר היה מכור קשות לסמים.
קיבלנו אותו בלי תואר. הוא לא יודע אנגלית.
הוא לא יודע לכתוב עבודות כי הוא דיסלקט, אבל הוא בחור אינטילגנט.
הוא לא קיבל אף תואר ותעודה בשום מקום, כי באקדמיה יש רק דרך אחת.
כשהגיע הנושא של עבודת הגמר, אישרנו לו לעשות בעל פה,
ודווקא כשאישרו לו לעשות בעל פה – הוא הלך ועשה את זה בכתב…
לא לכולם מתאימה אותה דרך.

צריך לעודד במקום לשבח.
שבח יוצר תלות וחוסר בטחון. זה יוצר תפיסת עולם שחור-לבן של ‘או שאני חכם’ או ‘שאני לא חכם’.
ואם אני חכם, אז עדיף שאני לא אסכן את המעמד, אז אני אפרוש בשיא.
הכלל של מישוב המעשה ולא העושה, נכון לא רק בביקורת, אלא גם בשבח.
במקום להחמיא לו – ‘אתה חכם’, אני אחמיא לו על הרעיון או על צורת החשיבה שלו,
צריך לשבח את המעשה ולא את העושה, זה משאיר דינמיות, פתח להשתנות.
תפיסה של ‘לפעמים אני גבוה, לפעמים אני נמוך’. זו צורת שבח שהרבה יותר מועילה.

יש חוקרת שטוענת – כשאני משבחת, אני יוצרת תפיסה מקובעת של יכולת.
‘אם אני נשמה, אז כשאני עושה משהו לא טוב – מה זה אומר עלי?’

קשה מאוד לא לשבח, אז במקום להילחם בזה – תוסיפו עידוד.
אנחנו נראה שהאפקט של העידוד הוא יותר טוב משבח.

תרגול של שיחת אימון

אנאבלה: מה אני צריכה לדעת כדי לאמן אותך?

ת: באתי בגלל הבת שלי. היא בכיתה י”א. מספר שלוש במשפחה.
היא די באמצע. היא ילדה שהיא כשקראתי את הספר, היא עלתה לי מול הפרצוף.
היא לא אוהבת ללכת לבית הספר.
היא שולחת לי הודעה ב11 שהיא הגיעה. או שהיא משתעממת, או קוראת ספר בבית הספר.
כבר הזמינו אותי לבית הספר, שהיא לא נוכחת וכו’.
השבוע היא החליטה שהיא לא באה, ויום ראשון בגלל חודש ארגון, ויום אחר בגלל חוג ציור…
עשיתי לה סוג של תרגיל, בעקבות הקורס, טבלה – מה את רוצה בחיים שלך,
מה את מעדיפה בחיים שלך, מה את ממש לא רוצה. המצב רוחה שלה טוב, אבל…

אנאבלה: המצב רוח של אמא שלה פחות.

ת: כשאני מקבלת ממנה הודעה שהיא הגיעה באיחור זה מוציא אותי מדעתי.

אנאבלה: על מה את רוצה להתאמן היום?

ת: המטרה שלי היא שתגיע יותר לבית הספר. אני כבר לא יודעת אם תהיה לה בגרות.
היא לקוית למידה, ורציתי שיהיה לה אבחון, וזה לא קרה…
אבל כרגע אני רוצה שהיא תגיע לבית הספר.

אנאבלה: אני עוצרת את השיחה, ואומרת שהאמא רוצה שהבת שלה תלך לבית ספר.
אני לא יכולה לעשות את זה.
היות שאת הבת אי אפשר לשנות, אלא רק את עצמך, אז על מה את רוצה שאני אאמן אותך?
יש לך פרדיגמה שיש משהו שתוכלי לעשות כדי שהיא לא תהיה בבית הספר.

ת: אני רוצה להגיב אחרת לסיטואציה, בתור אמא.
יש עוד תופעה – שהיא אומרת לי דברים שיעצבנו אותי

אנאבלה: כלומר היא עובדת על להיות מתבגרת, והיא מצטיינת בזה…

ת: היא גם אומרת את זה. שהיא לוקחת ממני הכי הרבה אנרגיה..

אנאבלה: דיברנו על זה, שילד אמצעי נמצא במאבקי כוח.

ת: אני רואה בתור מורה שאני מצליחה לעשות שינויים משמעותיים, רוחנית ואישיותית,
אבל דווקא עם הבת שלי אני לא מצליחה. 

אנאבלה: אז אולי אני צריכה לאמן בכלל את המורה שלה?…
שזה נותן את הרעיון שאולי מי שיוכל לעשות את התהליך זה לא את, כאמא.

אני עוצרת את זה כאן.
ליד כל ילדה נמנעת, יש אמא חרוצה… אני חושבת שיש כאן ילדה שמחפשת את דרכה,
שהחלק האקדמי הוא החלק החלש שלה. אני מנחשת שהאחים הגדולים מאוד טובים בזה.
היא הבינה ששם אין לה מה לחפש.
היא הלכה לחלק האומנותי, המרדני, והיא עושה את זה בצורה שנוגעת בקישקעס.
צריך לדעת שלא כל הברווזים ילכו בשורה ישרה… 

איזה שאלות מעוררות מחשבה? 

שאלה ראשונה – מיהי הבת שלך בעינייך?
בגלל שהתפקיד שלי היא תמיד לעורר את הצדדים החיוביים.
האמא רואה שחור בעיניים. יש לה כבר תסריטים שחורים בעתיד של מה עלול לקרות..
אם יש לה שאלות של אמונה היא לא תהיה דתייה, לא יהיה לה בגרות והיא תסיים ברחוב…

ת: היא מפחידה אותי. אין לה פחד מכלום. היא יכולה לנסות כל מיני דברים.

אנאבלה: אני שומעת שאני לא מפחדת ממה שאת מפחדת.

ת: גם מה שאנשים רגילים מפחדים ממנו, היא לא מפחדת.

אנאבלה: אנחנו שומעים שיש לה תעוזה, ופחות תלות. היא וויתרה על אישור של ההורים.

ת: בדברים מסוימים.

אנאבלה: כי זה הדרך שלה להתבטא, להרגיש שהיא נוכחת, שהיא חשובה.

ת: היא גם גורמת לי להרגיש שאני לא מספיק הצלחתי.
אני כל היום מקבלת מחמאות. ואצלה זה כל הזמן תלונות.

אנאבלה: את מרגישה ירידה בתחושת הערך. את מרגישה שזה כשלון שלך. מה עוד?

ת: היא בן אדם מאוד חם. מאוד אוהב. מאוד רגיש. מפרגנת. ילדה של בית. 

אנאבלה: מה הקטע שאת פחות אוהבת בה?

ת: קשה לי עם השאלות שלה…  שהיא שואלת כדי לעצבן אותי.
אמירות כמו ‘הגעתי למסקנה שאני אתחתן עם מישהו דתל”ש’.
קשה לי עם השאלות האמוניות שלה.
היא אומרת משפטים שאני לא יודעת מאיפה זה מגיע…

אנאבלה: אם הייתי שואלת אותה – ‘מי את בעיני אמא’?

ת: היא היתה אומרת שהיא מאכזבת אותי. היא יודעת שהיא לא במסלול.

אנאבלה: ומה היית רוצה שהיא תרגיש?

ת: אהובה כמו שהיא, ללא תנאי. שהיא לא תצטרך לעשות את הפרובוקציות האלה מולי.

אנאבלה: ומה את חושבת שהיא אומרת לך?

ת: אולי היא מביאה אותי לקצה כדי שאני אוכיח לה שאני בכל זאת אוהבת אותה.
אולי זה הדרך שלה להרגיש שייכת.

אנאבלה: אני לא שומעת כל כך את ההתנהגות השלילית שלה.
אני שומעת שהיא מתעסקת בשאלות מעמיקות.
שהיא חמה, מתחשבת, רגישה, שהיא נכנסת בכל נישה פנויה – כשעולה צורך – ושהיא יוצרת.
כשהיא משגעת אותך, אני רואה את זה כמקום חיובי –
שהיא יודעת שיש לה זכות לשאול את השאלות האלה. 

אנאבלה: מה היית רוצה לעשות אחרת?

ת: אני רוצה שתהיה התנהלות יותר פשוטה.

אנאבלה: עוד פעם חזרנו למה שהיא תעשה.

אנאבלה: את יכולה להתאמן בפחות לחפש אותה.
יש שתי אפשרויות: אם ילדה בסכנה, אז נעל אותה בבית.
ואם היא לא בסכנה – את לא צריכה לחפש אותה, לקחת אחריות.
יש לכם שבעה ילדים, והיא תופסת המון המון מקום.
אולי את רוצה ללמוד איך פחות להתרגש מכך שהילדה שלך היא אחרת ממה שהיא אמורה לראות.

ת: מצד שני, אני לא יכולה לשחרר אותה לגמרי. היא באמת יכולה לעבור את הגבול…

אנאבלה: ברגע שאמרתי לא לחפש אותה כל היום, את אמרת ‘לא לשחרר אותה לגמרי’.
מבחינתך לא לחפש אותה 24/7 זה לשחרר אותה לגמרי.

ת: הבעיה היא שנשבר לי האמון. היא עושה משהו שהוא יחסית מסוכן, ואף ילד שלי לא עושה את זה…

אנאבלה: ומה היא חשבה על האירוע הזה?

ת: היא אמרה לי: ‘בגלל שעשיתי משהו ששבר לך את האמון, את לעולם לא תאמיני לי יותר’.
וזה נכון.

אנאבלה: אני רוצה לשאול אותך –
זה מאוד קשה הרגע הזה שבו אנחנו מבינים שאנחנו לא יכולים לשלוט על הילדים שלנו –
מי את רוצה להיות כשהיא עושה את מה שהיא עושה?

ת: הגבול שלה.

אנאבלה: יש משהו שהיית רוצה לעשות אחרת איתה?

ת: אם ההתנהגות שלי תהיה אחרת, היא תירגע.
היא תרגיש פחות צורך לעשות פרובוקציות. היא תרגיש פחות צורך לקבל תשומת לב מיוחדת.

אנאבלה: מזמינה את שאר המשתתפים לשאול שאלות את המתאמנת.

שאלה של אחת המשתתפות – האם יש דוגמה למשהו שעבד איתה?

שאלה של אחת המשתתפות
סיפרת שהיתה לה חוויה בילדות של פציעה ושהייה בטיפול הנמרץ – האם עיבדתם אותה?
שאלה נוספת – האם את נותנת לה צומי של אחת על אחת?

אנאבלה: שאלה אימונית לא צריכה להיות ‘האם עיבדתם את זה’ – זו שאלה טיפולית.
שאלה אימונית צריכה להיות ‘מה הדבר הזה שעברתם – איך הוא נשאר בקשר ביניכם במיוחד?’
‘האם נותנת לה צומי’ – זו שאלה שנותנת לאמא עם שבעה ילדים תחושה של אשמה.
אפשר לשאול – ‘כשיש רגיעה… מה גורם לרגיעה’?

שאלה של אחת המשתתפות – אני שומעת שיש לך הרבה צורך בחוקים, בגבולות.

שאלה של אחת המשתתפות – איך את רואה אותה משתפת פעולה איתך?

אנאבלה: על זה היא צריכה לוותר. היא נמצאת בפרדיגמה שתוקעת את היחסים.
היא מתנה את ההערכה וההכרה של הילדה בזה שהיא צריכה להיות בתלם.
אנחנו רוצים לשפר את היחסים, לא לגרום לה לשתף פעולה.

ש: אבל האמא עושה את הכל כדי לשפר את היחסים…

אנאבלה: לא. ממה שהיא מספרת, האמא עושה את הכל כדי שהילדה תלמד.

שאלה של אחת המשתתפות – זה לא נראה שיש לילדה הזאת שייכות.
אמא שלה לוקחת אותה כל שבוע ביום החופשי…

אנאבלה: מה שני המרכיבים של השייכות?
תרומה, והערכה. להיות אהוב ולהיות מוערך.
הילדה הזאת מאוד חזקה באהבה, אבל היא מאוד חלשה בלהיות מוערך.
לכן השייכות שלה חלשה.

ש: ואם היא עושה דברים לא טובים? למה אני צריכה לשנות את הערכים שלי?

אנאבלה: את לא צריכה לשנות את הערכים שלך, את צריכה להרחיב את התפיסה שלך לגביה.
אם היא תרצה לעשות דברים, היא תעשה אותם.
היא אפשר לקשור אותה בבית.
יש משהו שהילדה לא יודעת לגבי הערכים והציפיות של המשפחה?

ש: בכל משפחה יהיה אחד כזה?

אנאבלה: סביר להניח. במקרה של שבעה ילדים -אולי גם  יותר מאחד…
הילדה נפלאה, אבל היא גדלה עם תחושה של נחיתות שהיא מתמודדת איתה,
אולי בגלל המקום שלה במשפחה.

אנאבלה: אני מגיעה עם כלים של מכונת כביסה, ועומדת מול מקרר.
אני נתקעת ונתקעת.
העזרה לא תבוא מהפרדיגמה שיצרה את הבעיה.
היה עדיף שהילדה תלך בתלם, אבל הילדה הזאת בכוחותיה היצירתיים, גילתה שיש לה מקום.
חושבים עליה 24 שעות על ידי זה שהיא מדאיגה ומתגרה.
ומה שעושים עכשיו זה מאוד עובד בשבילה….
אין לנו שליטה על הילדים.
יש לנו שליטה על עצמנו ומי נהיה ביחסים.
אנחנו צריכים להרחיב את המקום של הקבלה כדי להכיל ילדה כזאת.
ילדה שאומרת שהיא תחזור בשאלה, זה יכול להיות משבר באמונה,
אבל לרוב זה ‘אני אראה להם.
הם לא קיבלו אותי. אני לא אקבל אותם’.
אנחנו צריכים להרחיב את גבולות של ההכלה.
ההתעקשות שיש משהו שאני עוד יכול לעשות, צריך לוותר עליה.
אי אפשר להאשים את האימא שהיא מנסה לעשות את הדבר הנכון.

שאלה של אחד המשתתפים:
האם את מרגישה שזה שהבת שלך היא כל כך מדהימה, יצירתית ומוכשרת –
האם את מרגישה שזה בזכותך? 

ת: כן.

ש: זה אומר שהיא הצלחה מסחררת.

אנאבלה: יכול להיות שהפתרון זה במסגרת הלימודים.
לראות איך היא משנה מקום, למקום שבו היא מרגישה יותר טוב ויותר מוערכת,
שהיא יוצאת הכי מוכשרת במה שהיא עושה.
אפשר לשבת איתה ולהגיד –
‘שמתי לב שאת מביאה את השאלות שלך באמונה בצורה כזאת שזה מקפיץ אותי.
אני חושבת האם זה תורם לך צורת השיח הזאת,
או שאת רוצה לדבר באיזו דרך אמונית את רוצה לבחור’.
או להגיד לה – ‘היום רצית להטריף אותי. ממש הצלחת.
‘ ואז הייתי שואלת אותה שואלת… ‘מה זה בשבילך אמונה? יהדות?’.
זה שיש לה אחים כל כך מוצלחים זה שם אותה במקום מאוד קשה.
זו ילדה שתעשיר אותך, שתוציא ממך משהו אחר.

ת: בהקשר של השייכות?

אנאבלה: לשקף.
לדוגמה – לא לראות את ההסתכנות כטמטום, אלא כתעוזה.
היא פשוט לא מבינה את הסכנה, ולכן היא לוקחת צ’אנסים שהם גדולים מדי.

שאלה של אחד המשתתפים:
איך זה יכול להיות שהיא כל כך מצליחה עם התלמידות שלה, ועם הבת שלה פחות?

אנאבלה:
א. לפעמים צריך ריחוק.
ב. הילדה הזאת נוגעת בשני נימי הנפש של האמא – בנושא של לימודים ובנושא של דת.
וזה שני תחומים שבהם היא רואה הצלחה או כישלון.
הדבר השני – היא לא מצליחה עם כל התלמידות.
היא מצליחה עם חלק מהתלמידות. ככה זה עם הילדים…

בגיל ההתבגרות אין חינוך. יש יחסים. יש השפעה.
זה לא שמה שאנחנו עושים לא משפיע, אלא שהגרעין של האישיות מתעצב עד גיל שש,
יש כאלה שאומרים קודם.
מאותו רגע אנחנו חווים את העולם לפי התבנית שאנחנו עיצבנו באותו זמן.
אבל התבנית הזאת יכולה להשתנות. אבל זה לא חינוך… זה עידוד, זה יחסים.
יחסים הם הדרך להשפעה. אני עושה את מה שאני מאמין בו. היא תחליט.

ש: מה עם סמים?
גם בדוגמאות קיצוניות, כמו סמים – אני כאמא אומרת שזה אסור.
ואם הוא יבחר לקחת סמים… הוא ייצא מזה רק כשהוא יגיע לתחתית,
וכל מה שאני יכולה לאחל לו זה שהוא יגיע לשם מהר…
אני עובדת עם המון אוכלוסיות והגישה של לכפות בכוח – זה לא עובד.

אני רוצה שבסוף היום אני אדע שעשיתי את המיטב שלי.

 

Start typing and press Enter to search