בשם החברות
שמי זיוה אלימלך ואני ניצבת כאן מולכם, נרגשת, בוכה ,צוחקת כואבת, מתעודדת.
הייתי תלמידה בכיתה ח' בטיול הדמים ההוא לפני שמונה שנים.
בתמונת המחזור שלנו, על קיר ביה"ס , מצולמות שבע חברותי,
במרחק חמש שנים מאיתנו, הבוגרים והבוגרות: נטלי, קרן, נירית, שירי, סיוון, יעלא, עדי.

אני תמיד נזכרת בהן. הן כל הזמן איתי, ביום ובלילה.
כל דבר קטן, חפץ, בגד, דמות, מזכירים לי אותן. אני עוברת ליד ביתן,
פוגשת הורה, והן, שבע החברות, האחיות, עולות בזיכרון מהרגע הנורא ההוא,
הקשה שבכולם.

הרעש של היריות ההן מהדהד בי עדיין.
אני מסתכלת במגדל התצפית על הגבעה הסמוכה, ונזכרת.
לא אשכח לעולם איך התחלתי לרוץ לעבר השיחים והסתתרתי.
הפרחים הצהובים היו אמצעי ההגנה שלי ושל חברותיי לתופת.

זעקנו לעזרה, צרחנו בחוסר אונים. גם לאחר שהסתיים האירוע היינו מכונסות
בתוך האוטובוס ישבנו על הריצפה, מחשש שיירו בנו שוב.
הימים שאחרי היו כבדים מנשוא. מורים לא יכלו להיכנס לחדר הכיתה
מול שבעה כיסאות ריקים.

ואז התחיל פרק ההתמודדות הקשה. יום יום, שעה שעה , רגע רגע.
התגעגענו ולמדנו. בכינו ונבחנו. באביב שאחרי, לא נשארנו בבית. יצאנו לטיול השנתי,
כמו בשבועה, כמו בהבטחה להמשיך את הטיול שלא תם.

הרגשנו שהחובה להמשיך לטייל היא לא סיסמא, היא דרך חיים, היא החיים עצמם,
החיים היפים, ואין כמו המעמד הזה של דמעות ונטיעות כדי לסמל ולממש את החלטה
לבנות על הכאב, ולראות כאן בין הערוגות הצבעוניות את שבעת הפרחים, בצל היער
העולה יפה, מדי שנה בשנה.

השעה קשה לכולנו, במציאות הביטחונית.
כל ידיעה על פיגוע ונפגעים מחדשת בי את הסיוט, את החרדה, אבל מחזקת בי
את הרצון לחיות בארץ הזו ליהנות בה, בנופיה היפים, בזכות
אנשיה היפים יותר.

אלוהים שבשמים שומר עליהן, על שבעת הפרחים, בגן העדן של מעלה, ואנחנו, כאן,
למטה, ממשיכות לטפח מדי שבט את גבעת הפרחים, שלא ייקטפו עוד, לעולם לא.