תחרות חיבורים תשס"ד ביה"ס
מעלה אדומים
מקום ראשון
מיכל קוגוט
כיתה ז'
חברות או תחרות?
שירי ישבה בחדרה, מתרגשת מאוד. הכל כבר מוכן! ה-כ-ל. היום, הוא היום הגדול,
היא חשבה - היום יום שלישי, הבחינות לתחרות הריקודים.
שעות תכננה שירי את הריקוד, צעדים בצעדים ותנועות בתנועות בקפידה רבה.
עכשיו, כשיש לה ריקוד מוכן, היא הכניסה את בגדי הריקוד שלה אל תיק הצד, אספה את
שיערה הבלונדיני ל"קוקו עגבנייה", ויצאה לדרך.
כל הדרך לבית-הספר, שירי קיפצה, דילגה, ושיננה את הצעדים. בדרך, הופיעה לירז,
חברתה הטובה ביותר. "מתרגשת?" "מאוד!!!" ענתה שירי.
"בטח כמו שאני מכירה אותך, התאמנת כל הלילה!" "נכון, באמת!" ענתה שירי ופניה
זוהרות, אין סוף להתרגשותה.
התור לתחרות ארוך. בחדר מורים יושבות השופטות מן המתנ"ס , ובתור המון ילדות.
שירי הפנתה את ראשה, וראתה את לירז עומדת בתור. שירי פנתה אליה: "חשבתי שלא
רצית להיות בתחרות!" "התחרטתי... חשבתי שאם את כאן, אז למה שלא אני?" אמרה לירז
וציחקקה. היה נדמה שהיא כלל לא לחוצה, בניגוד לשירי.
"שירי!" קראו השופטות. שירי, קורצת ללירז, נכנסה לחדר מורים, חייכה לשופטות (במטרה
להשאיר רושם טוב), הכניסה את הדיסק והחלה לרקוד בהתרגשות. חוץ מכמה מעידות - היה
נפלא. שירי התרגשה ויצאה מהחדר בחיוך ענק. לירז חייכה לשירי, ונכנסה אף היא לחדר.
שירי הציצה מהחלון. "בלי להעליב" חשבה שירי, "אני הייתי יותר טובה", הביטה בריקוד
שלירז רקדה בלי להתרגש בכלל.
בלילה, חשבה שירי על סיכוייה לזכות. היא חלמה על הפרס שתקבל, ואיך כולם יריעו לה
בהערצה. "אני אהיה כוכבת! זה נפלא! אני חייבת להצליח"... חשבה לעצמה ונרדמה. שבוע
עבר באיטיות, והנה המורה ליזה, בצעדיה העקומים, ניגשה אל לוח המודעות והדביקה את
תוצאות התחרות. תוך שניות ספורות עמדו עשרות תלמידים, מנסים להידחף אל הלוח, וכמעט
קרעו את הדף. שירי מיהרה מקצה החדר, ליבה פועם בחוזקה, נדחפת אל ההתקהלות. "שירי...
נו איפה שירי?!" היא עלתה באיטיות מן המקום האחרון, "מזל שלפחות אני לא בין
האחרונים",
"שישי, חמישי, רביעי... רגע, רביעי?!?!"
"מקום רביעי - שירי". האכזבה הציפה את ליבה, ובלי שרצתה, דימעה זלגה והתגנבה
לעיניה. בבת אחת כל החלומות שלה התנפצו. היא לא תהיה כוכבת, ולא יריעו לה, ואפילו
נסחפה ברעיון שתצא מחוג הריקודים שלה. כזאת הייתה שירי - נסחפת בחלומות. לאט
ובאיטיות טיפסו עיניה של שירי אל מספר אחד, ושם היה כתוב...
מה היה כתוב שם?!?! לירז?!?! הייתם מאמינים? כאילו בא הניצחון של לירז, לזרות מלח
על פצעיה.
במשך כל היום נשארה שירי בכיתה, עצובה ומדוכאת. לירז, לעומתה, שמחה ומאושרת, והפעם,
היא המתרגשת מתמיד.
הפרס הוא להופיע מול קהל ענק באולם "אשכול הפיס" בריקוד. שלושת הבנות שזכו במקומות
שני, שלישי ורביעי (שביניהן שירי) היו צריכות ללוות את לירז בריקוד. במשך כל הימים
של השבוע, שירי אכולת הקנאה מסתכלת על לירז רוקדת, מתחממת. שירי רוקדת נפלא, אך
פתאום נכנסת לירז לרחבה, בתפקיד הראשי. היא הכוכבת האמתית, נזכרת שירי, ומילים אלו
מהדהדות במוחה...
בימים הבאים, התייחסה שירי אל לירז בלי שרצתה, בקור רוח. "היי... קניתי לנו קרואסון
קינמון חם בקיוסק למעלה, כמו שאת אוהבת!" פנתה אליה לירז.
"עזבי אותי, אני בדיכאון, לירז" אמרה שירי. "נו... זה כדי לעודד אותך! בזמן האחרון
את ממש...לא בסדר!" הודיעה לירז בעדינות. "עזבי אותי! את לא שומעת?" שירי הייתה
"מעט" קיצונית. לירז נותרה נעלבת מאחורי הקלעים.
ערב הבכורה. שקט, אף אחד לא הגיע. לירז עוד בביתה מתכוננת. קולעת קוקיות, מפרקת.
קולעת צמות - מפרקת. עדיין לא יודעת מה תהיה התסרוקת הנכספת. פתאום - כאב בטן נוראי
תקף את לירז. היא נשכבה על המיטה, עוצמת עיניים. "יהיה בסדר" אמרה אמה של לירז,
כעבור שעה הכאב לא חלף. לירז לא יכלה להופיע במצב כזה. היא התקשרה ליעל, מדריכת
הריקוד שלהן, ויעל הסתכלה על הרשימה בתסכול. "מי כבר יכולה להחליף את לירז? מי
יודעת את התפקיד בעל-פה...?" שמה של שירי הבזיק במוחה מייד. היא מיהרה להתקשר לבית
של שירי, שהייתה עסוקה בדיוק באותו הרגע באריזת חפצי הריקוד לתיק. "הלו?" ענתה שירי
בייאוש. "כן, שלום... מדברים מצוות ההופעה היום. היינו רוצים ששירי תחליף את לירז".
שירי נותרה פעורת פה. לא יודעת אם להגשים את חלומה ולפגוע בחברתה, או לוותר על
התפקיד ולשמור על חברותה עם לירז...
שירי נהנתה מאוד במופע. אפילו צילמה בשביל לירז. מהשורה הראשונה רואים הכל מעולה.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם מה קרה?
טוב, כפי שהבנתם, שירי ויתרה על התפקיד. במקומה, הופיעה בתפקיד הראשי מעיין, שידעה
את התפקיד גם היא. שירי החליטה, שאפילו שזהו חלומה, חברה טובה כמו לירז לא שווה
להפסיד. הן אפילו השלימו באותו היום, ושירי באה לבקר את לירז ולהביא לה את התמונות
מהמופע.
"זו את שם?" שאלה לירז כשצפו ביחד בתמונות. "אה... לא, זו מעיין".
"ויתרת על התפקיד? בשבילי?!" תמהה לירז על חברתה.
"כן, החלטתי שזו ההחלטה הכי חשובה ונכונה!" אמרה שירי, היא ולירז פרצו בצחוק גדול,
ושתיהן נגסו בקרואסון הקינמון החם.
|
|
|
