תחרות חיבורים
תשס"ד ביה"ס מעלה אדומים
זוכה בקטגורית חביב הקהל
ובקטגורית הסיפור הכתוב היטב
אנה שכטמן כיתה ח'
הנזירה
"חיזרו מעוונותיכם!" קולו של הכומר הדהד ברחבי הכנסיה. מריה לא אהבה את אותו איש,
שדוף היה ועצמותיו בולטות, עורו שקוף וחיוור ועיניו מבשרות רע.
הכומר נעמד והסתכל על המנזר רחב הידיים, מבטו חדר לעיניה של כל נזירה והזירה -
בצורה אינטימית, כמעט משפילה, ואז ננעצו פתאום בעיניה של מריה, מריה חשה ניצוץ של
רשע בעיניו השחורות, צמרמורת אחזה בגבה - מדוע הוא מסתכל עלי כך? - חשבה בבעתה,
תיעוב נטף מעיניו, אחר הסיט מבטו ממנה ויצא בעד הדלת. הנזירות קמו בגל שקט והתפזרו
בדממה, אלו לעבודות האל ואחרות לעבודת הגוף. מריה חיה במנזר מאז שזכרה את עצמה,
אותה שתיקה מבעיתה, אותה שתיקה דוממת, ככל שניסתה להעלות בזיכרונה לא הצליחה להיזכר
מה היה לפני המנזר, היא אינה להיזכר איזה חיים היו לפני שעברה במסדרונות האפלים של
המנזר והברית החדשה מונחת בין ידיה החיוורות. אך למריה לא היה זמן לחשוב, היא מיהרה
לתורנות שטיפת הרצפות, במנזר המים היו תמיד רק כמה מעלות מעל קפיאה מוחלטת, תמיד
היה קר במנזר, רק לעיתים בימי הקיץ קרני השמש היו חודרות לחלונות הגבוהים ומחממות
מעט את מריה אך עתה היה חורף ומזלה של מריה לא התמזל לה.
מריה מיהרה במסדרון הארוך, הצלב מיטלטל על חזה ושמלת הנזירות השחורה מסתבכת בין
רגליה. בזוית עינה ראתה תמונה גדולה שמנדב כספים תרם למנזר, בתמונה היו מצויירים
אישה ותינוק - מריה וישו, אך לא הדמויות הן שמשכו את תשומת ליבה של מריה, כי אם הנר
המצוייר שהפיץ אור בתמונה, מריה התקרבה לתמונה, היא הופנטה למראה הנר הדולק, במנזר
אף פעם לא הדליקו אש, במיוחד שרק לפני כמה שנים נגמרה מלחמת עולם השנייה ועדיין לא
היו מצרכים מסודרים.
"מרים! בואי מיידלה" שמעה קול בשולי תודעתה, מריה הסתכלה סביבה - המסדרון היה ריק,
"מרים בואי להדליק נרות שבת?" הקול של האישה היה מוכר באופן מכאיב כמעט. יד קרה
הונחה על עורפה, מריה צווחה והברית החדשה נפלה מידה, מריה מיהרה להרים אותה והסתכלה
לאחור, נשימתה נעתקה - הכומר השלדי עמד מאחוריה, "מדוע את מסתכלת על התמונה?" שאל
הכומר וקולו לא עלה על לחישה, "אין עבודה לעשות נזירה?" אמר ורוע קפוא נטף מעיניו
"א...אני... בדיוק...מיהר..תי..." "שיתקי!" נהם הכומר "אין לך זכות להסתכל בתמונה!
איך את מעיזה! את נתעבת וחוטאת שכמוך! אל לא ראויה לדרוך ברגלייך מתחת לקדושה
רוחנית! אם אראה אותך פעם נוספת מסתובבת כמופקרת במסדרונות בשעה שכולם עמלים לכבוד
האל הקדוש, אדאג אישית שתיענשי!" נבח והתרחק כמו בריחוף, מריה התנשמה עמוקות, היא
לא יכלה ללכת לעבודתה, היא פנתה לכיוון ההפוך במהירות והתפללה שלא תיתקל באם המנזר,
היא הגיעה לדלת הברזל המחלידה מאי שימוש שמובילה לגנים והחלה לרוץ, היא רצה כל עוד
רוחה בה, היא אינה שמה לב לאן רגליה מובילות אותה,צעדיה הדהדו באוזניה והרוח היכתה
בחוזקה על פניה ואז מעדה והשתטחה על האדמה הקשה, דם טפטף מידה, מריה נעמדה וחיכתה
שנשימתה תתייצב ואז הרגישה שמישהו מתבונן בה, מריה הביטה סביבה - דממה -, אף אחד לא
היה שם, רשרוש עלים, "מי זה!" צעקה בקול רועד, עוד רשרוש עלים, מריה נשענה בפחד על
עץ ועצמה את עיניה, כשפתחה אותן ראתה - נער, צעיר ממנה בשנתיים לכל היותר, "מה את
עושה כאן?" שאל הנער ונראה מבוהל לא פחות ממנה, "זה לא עניינך!" סיננה מריה והתרגזה
על כך שהנער הצליח להפחיד אותה, "אבל את לא אמורה להיות פה!" המשיך הנער בעקשנות
"גם אתה לא" "אבל אני הגנן!" ניסה הנער לשכנע אותה והצביע באופן מעורר רחמים לעבר
מעדר קטן. "לא אתה לא, אבל אני לא אלשין עליך אל תדאג, יותר טוב אמור לי מה שמך".
אמרה בשלווה, הנער נראה מעודד יותר, "קוראים לי אברמל'ה, אבל אל תגלי לאף אחד,
עכשיו קוראים לי אדולף". לפתע הנער נראה לה מוכר, ההבנה הפציעה בראשה, "נראה לי
שאחזור עכשיו למנזר א...אברמל'ה" מלמלה בחולמניות והלכה במהירות לעבר הנמזר. הנער
המשיך לעמוד שם גם כשנעלמה בתוך הדלתות החלודות של המבנה המאיים.
מריה הלכה לאיטה לתורנות שלה, המחשבות מסתחררות בראשה - אברמל'ה חשבה, אברמל'ה לא
אדולף - מרים לא מריה, אברמל'ה אחי, אני יהודיה - לא נוצריה אנוכי חשבה - אני חייבת
לחזור לתמונה - חשבה, חייבת, היא הילכה כמתוך חלום בלי לראות כלל את דרכה, המראות
הסתחררו במוחה - אבא מדליק חנוכיה ושר בקולו העמוק שנשמע כאילו בא ממעמקי ביתנו,
מלטף שקוע במחשבות את זקנו האפור והעבות, אימא, שרה, חנה יוסף יצחק, זכריה, אברמל'ה
וחיה, כן חיה הקטנה וכולם יושבים ושרים לפתע הדלת נפתחת, חבורה של קצינים נכנסת
והרוח נכנסת איתם - קרה וצולפת כמו מבטיהם חסרי הרחמים אחד מהם שולף את רובהו ומסמן
לאבא לצאת איתם, האב קם ראשו מורם בגאווה עיניו מקובעות בנקודה הרחק באוויר הוא
מסיים לשיר את השיר, שולח מבט אחרון ועצוב - יודע שמזו הדרך אין חזרה. הדלת נסגרת.
מרים קרסה על הרצפה מתייפחת ללא מעצורים דמעות חמות זורמות על לחייה אינן רוצות
להיפסק, הן זרמו על הצלב הכסוף הנח על חזה, מרים תלשה בחזקה את הצלב מצווארה הדם
שעדיין טפטף מידה נמרח על הצלב והוא נפל עזוב על הרצפה. מרים קמה על רגליה ורצה אל
הגנים "אברמל'ה!" קראה בקול סדוק "אברמל'ה!", אך אברמל'ה כבר לא היה שם, רק הצלב
הכסוף המוכתם בדמה.
|
|
|
