תחרות חיבורים תשס"ד ביה"ס מעלה אדומים
זוכה בקטגורית הסיפור הנוגע ללב
ללב יהודית ראב כיתה ח'
בסך הכל ילד
בילי פסע לאיטו בנעימים בחזרה מבית הספר. היום הזה עבר לו יחסית מצוין לשאר הימים.
הוא טעה רק בשני תרגילים במתמטיקה וכשהמורה שאלה אותו על מלחמת האזרחים של ארצות
הברית, הוא רק חצי טעה, הוא אמר שהדרום ניצח. בהפסקה, כשישב לו במקום הקבוע שלו בין
השיחים ואכל את הסנדוויץ' שלו, פגעו בו רק פעם אחת בכדור, שזה בהחלט שיפור מאתמול.
אתמול החליטו הבנים לשחק את "מי יכול לפגוע בבילי בכדור? 10 נקודות לראש, 20 לבטן
ו-50 לישבן", הוא ספג איזה 30 מכות. אפילו מייקל השתתף במשחק.
מייקל היה ילד צנום וקטן, הוא היה תמיד חיוור ונראה כל כך שביר, שאם פרפר היה נוחת
עליו היה מתמוטט. עד לא מזמן בילי ומייקל היו בלתי נפרדים. הם היו החברים הכי
טובים. הם היו תמיד בצד של השני כשאחרים פגעו בו או העליבו אותו. יחד הם שיחקו את
המשחקים הדמיוניים שלהם, ואכלו ביחד בין השיחים בהפסקת צהריים. זה היה לא מזמן.
כשהתחילו שוב הלימודים, מצא את עצמו, בילי, לבד. מייקל גדל בחופש, הוא נהיה יותר
חסון, נראה יותר בריא. הוא כבר לא רצה להסתובב עם איזה שמנמן עגול משקפופר, הוא יכל
לשחק עם החברה בכדור במקום המשחקים הדמיוניים הטפשיים שלהם.
וכך הלך לו בילי הביתה. השמש חיממה את גבו כשהוא פוסע בשביל המוביל לרחוב הראשי של
העיירה. הוא רצה לקנות לאחותו הקטנה את הסיכה שהיא כל כך רצתה ליום ההולדת שלה
שיהיה מחר.
בילקוט שלו נשמע קולו של הכסף מקפץ לפי פסיעותיו. הוא חסך במיוחד 70 סנט, בדיוק
הסכום של הסיכה לאחותו. הוא היה צריך לעבוד בחנות של אבא שלו שבוע אחרי בית הספר
כדי לחסוך כל כך הרבה כסף. הוא הקשיב לקצב של הכסף והתחיל לזמזם שיר די טיפשי
שהמציא על המקום.
פתאום שמע לחשושים וצחקוקים מאחוריו. הוא הסתובב וראה את החברה של הבנים עוקבים
אחריו. בילי התחיל למהר, הוא ידע שלא במקרה הולכים אחריו. אך לשווא, הוא מתעייף מהר
לעומת הבנים האחרים.
"בילי!" אמר ראלף, "מנהיג" הקבוצה. בילי התעלם והמשיך ללכת. והם כבר היו לידו והלכו
איתו. "בילי! לאן אתה הולך? לקנות עוגה ולאכול את כולה לבדך?" קולות הצחוק והצהלה
משאר הבנים הושמעו כאות הסכמה, וראלף המשיך.
"או שאתה הולך לקנות שני עוגות, אחד לך ואחד לאמא שלך!" קולות הצחוק הלכו והתגברו.
בילי התרגז. "א...אל ת...תערב את אמא שלי!" לחש בילי. "מה אמרת?" שאל ראלף בלגלוג.
"אמרתי אל תערב את אמא שלי!" צעק ופתאום השתררה דממה, הבנים חיכו לראות איך ראלף
יגיב. "ב...בילי מ...מגן על אמאל'ה שלו! איזה ילד מתוק!" אמר וצבט לבילי בלחיים.
הבנים התגלגלו מרוב צחוק. וראלף, משוויץ שכמוהו, חטף אתילקוטו של בילי והתחיל לחטט
לו. "היי! תחזיר לי את זה!" צעק בילי החסר אונים. הוא הסתכל לעבר מייקל, שעמד
בחבורה. מייקל ראה את הכאב העמום שבעיניו ושמט את מבטו.
"תראו מה יש לו כאן!" אמר ראלף והוציא מהילקוט סוודר בצבע סגול שאימו סרגה לו
במיוחד ליום הולדתו שעבר. הוא כל יום יצא מביתו כשהוא לובש אותו, כדי לא להעליב את
אימו אך תמיד הוריד אותו כשפנה לרחוב הראשי. "ומה יש לך כאן?" אמר והוציא שקית עם
בדיוק 70 סנט. "זה שלי!" אמר בילי וניסה לתפוס אותם. אך ראלף היה יותר גבוה והחזיק
את הכסף מחוץ להישג ידו של בילי. בילי קפץ וניסה להגיע אך התעייף, ולא יכל לנשום.
"אתה ממש רוצה את זה, אה?" שאל ראלף. בילי הנהן בבושה. "בואו נראה... לי יש משהו
שאתה ממש רוצה נכון? אבל למה שאתן לך אותו? מי שמוצא שומר אותו, לא? אבל מצד שני זה
לא יפה, זה לא שייך לי, זה לא יהיה פייר אם אשמור אותו לעצמי..." אמר. ולפני שבילי
יכל להגיב הפך ראלף את השקית ופיזר את הכסף על האדמה. בילי הסתכל המום על הכסף שעבד
כל כך קשה עבורו מפוזר על האדמה.
"זה כבר לא מעניין", אמר ראלף, והפיל את הילקוט לאדמה. "סתכלו על זה!" אמר וחטף
לבילי את המשקפיים. בלעדיהם הוא היה כמעט עיוור. "היי!" הוא אמר, "זה לא מצחיק!
תחזירו לי אותם!" אמר ומישש סביבו. פתאום הוא שמע קול של ניפוץ זכוכית. "חברה! בואו
נסתלק מכאן מהר! שמע את ראלף אומר. "היי! רגע! חכו! איפה המשקפיים שלי?!" אבל הם
כבר ברחו. הוא ירד על ארבע ומישש על האדמה עד שמצא אותם, וכשהרכיב אותם ראה שעדשה
אחת הייתה מנופצת. הוא אסף כמה שאפשר את הכסף שהיה שרוע על הריצפה והצליח למצוא רק
40 סנט. "זה לא יהיה מספיק לסיכה..." חשב בעצב. השמש כבר שקעה והוא התחיל להתקרר.
הוא לבש את הסוודר של אימו וחזר הביתה.
"מתי תלמד כבר להגן על עצמך? תהיה גבר! תעמוד על שלך!" שמע את קולו של אביו. "די,
אל תהיה כל כך קשוח! הוא בסך הכל ילד!" אמרה אימו.
הוא בסך הכל ילד.
|
|
|
