תחרות חיבורים תשס"ד ביה"ס מעלה אדומים
זוכה בקטגורית הסיפור הכתוב היטב
אילת לימן כיתה ז'
"אמא, אין כמוך"
זאת שעת צהריים עכשיו. אני יושבת מול החלון, צופה דרכו בגשם העז שניתך ארצה וברוחות
החזקות המשתוללות בחוץ, ומרגישה ממש שהטבע הוא סוג של קורא מחשבות שמרגיש בדיוק את
מה שאני מרגישה. הרוח משתוללת בחוץ, וכך גם בתוכי - משתוללים כל העצב והכעס כאילו
הם רוח, בחוץ יורד גשם, ולח, כמו העיניים הלחות שלי, ספוגות הדמעות. אני יושבת מול
החלון מנסה לחשוב, מה לעשות? איך אוכל לפתור את זה? איך אוכל לגרום לכך שרונה ותמר
יפסיקו להתנהג ככה? איך אוכל לעשות שלא יחזור על עצמו המקרה שקהר לי כל-כך הרבה
פעמים? בעצם זה לא מקרים, זה דבר אחד ארוך ומתמשך, העלבה ארוכה. כל בוקר אני מגיעה
לביה"ס והם, עם אותו חיוך מלגלג כמו בימים האחרים, מתחילות לרדת עלי ולצחוק עלי,
ולפעמים זה אפילו מגיע לכדי דחיפות ודברים ה"גובלים" באלימות, אלימות פיזית, שהרי
על אלימות מילולית אין על מה לדבר, הם כבר עשו זאת, והרבה, ואני אינני מגיבה. נמאס
לי, נמאס לי כל-כך שאין לי כוח בכלל להחזיר, אין לי כוח לעשות כלום.
אמא נכנסת לחדר, "שירוש, מה קרה? חשבתי ששמעתי אותך בוכה", "לא אמא", אמרתי, בעוד
אני מנגבת את הדמעות, "לא בכיתי, כנראה דמיינת". "טוב" אמרה אמא, "כנראה זה הרוח"
והמשיכה, "מה את עושה?" התלבטתי מה להגיד ובסוף החלטתי: "אמממ...שיעורי בית".
"כן?", אמא שאלה "במה?" ואני המשכתי, "מתמטיקה", "טוב" אמא אמרה, "לא אפריע לך",
והלכה. לאחר שהלכה, המשכתי לחשוב - מה לעשות? והגעתי למסקנה שהדבר היחיד שאני יכולה
לעשות הוא... כלום, פשוט לא ללכת לביה"ס. ידעתי שאמא אומרת שלא טוב לברוח מבעיות -
זו לא דרך להתמודד, אבל במקרה הזה זה שונה, זו הדרך היחידה.
ירד הלילה והלכתי לישון. בבוקר פתחתי את העיניים, השמש זרחה לה כבכל בוקר והאירה את
חדרי, זה היה יום חמים ונעים אבל אני לא הרגשתי ככה בתוך הלב.
אמא נכנסה לחדר, "בוקר טוב, שירוש", היא אמרה, "יש לך לימודים היום". זכרתי את
שאמרתי לעצמי אתמול - היום אני לא הולכת לביה"ס, אעמיד פני חולה, וכך עשיתי.
"שירוש, מה קרה?" שאלה אמא. "אני לא מרגישה טוב", אמרתי. היא שאלה מה בדיוק כואב
לי, ואמרתי שפשוט יש לי הרגשה כללית רעה, אז היא אמרה שנמדוד לי חום והלכה להביא לי
מד-חום, כשחזרה, מדדה לי חום וכשסיימה אמרה "37, אין לך חום בכלל" לא ידעתי מה
לעשות, מה להגיד, עד שאמא אמרה, " בטוח שלא כואב לך משהו מסויים?" לאחר שניה של שקט
אמרתי, "לא". "אז כואב לך משהו מסויים?" היא שאלה. הנהנתי בראשי לאות כן. אז אמא
שאלה מה כואב לי ואני הנחתי יד על הלב. "הלב?" שאלה אמא, "הלב, זה מה שכואב לך?"
הנהנתי בראשי והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם, בכיתי ובכיתי, פרקתי מעלי את כל
הכאב שהיה בפנים, ולאחר שסיימתי לבכות סיפרתי לאמא את כל הסיפור, מהתחלה ועד הסוף.
אמא הבינה אותי, היא באמת הצליחה להבין את מה שהרגשתי, עכשיו יכולתי לשאול את אמא,
"מה לעשות?" אז אמא אמרה, "לדעתי, צריך לפנות למורה או למנהלת". "בשום פנים ואפן
לא", אמרתי, "אין סיכוי שנפנה אליהם, אם נעשה ככה כולם יחשבו שאני מלשנית והמצב
יהיה יותר גרוע". אמא הבינה את הבעיה. אמא שלי היא משהו מיוחד, הלוואי שכל האנשים
היו כמוה. אז מה נעשה? אמא הסכימה שלא אלך היום לביה"ס, אבל היא בכל זאת הלכה
לעבודה. בערב, כשחזרה, ישבנו וחשבנו מה אפשר לעשות, והעלנו כמה רעיונות. מחר אני
הולכת לביה"ס ומתחילה הכל מחדש!
קמתי בבוקר כרגיל, נפרדתי בנשיקה מאמא, והלכתי לכיוון ביה"ס. בדרך נזכרתי בכל מה
שאמרתי לעצמי אתמול וחזרתי שוב ושוב על מה שאני מתכוונת לעשות כשהבנות יתחילו שוב
"לרדת" עלי. נכנסתי לכיתה, היו שם את כל הבנות שרגילות להציק לי, והן כמובן החלו
בכך שוב, "או! סוף סוף לגברת היה חשק לרדת אל העם
ולכבד אותנו בנוכחותה. לא היה נאה לך לבוא לביה"ס שלנו בימים האחרונים?" היא הדגישה
את המילה שלנו כאילו שאיני שייכת לשם, אך אני עניתי, "לא, האמת היא שלא הרגשתי
טוב", אמרתי. הרגשתי שהבנות קצת הופתעו, הרי אינני נוהגת לענות בדרך כלל, אך בכל
זאת שאלה תמר בלגלוג "באמת?", "כן, דווקא כן" אמרתי. "מה בדיוק קרה לך?" לגלגה תמר,
"אוי, אולי היא חלתה בנזלת, מסכנה!". "לא, דווקא לא" אמרתי, "סתם הרגשה כללית רעה,
זה אף פעם לא קרה לך?". לתמר לא היה מה לענות, וכן גם לא לאף אחת מן הבנות שעמדו
מסביב, הם פשוט עזבו בעודם אומרות "וואי, איזה ילדה מטומטמת", אך אני ידעתי כי הם
אומרות זאת רק מתוך מבוכה, וכי הן צריכות "לנחם" את עצמם.
בימים שלאחר מכן קרו אירועים דומים אך עצמתם היתה קטנה יותר. בהדרגה, בעודי פועלת
באותה שיטה, המצב השתפר עד שנעלמה ההצקה לחלוטין. הייתי כה מאושרת, וכמובן שאמא שמה
לב לשיפור במצב הרוח ושאלה לפשרו. אמרתי לה "אמא, העצה שלך עזרה!", היא כמובן הבינה
על מה אני מדברת ואמרה "בשביל זה יש אמא". התחבקנו ושמחנו כל כך, והרגשתי ממש אסירת
תודה לאמי, על כך שעזרה לי בזה, אז אמרתי לה משהו שלא אמרתי לה מזמן, "אמא, אין
כמוך!".
|
|
|
